רקוויאם לפוסטר

לפעמים אני רואה מעין חובה להזכיר כאן דברים שפעם היו חלק מחיינו ולאט לאט – ולפעמים גם די מהר – נעלמו מחיינו, או שהפכו להיות שוליים.

כשלמדנו בבצלאל בשנות ה-50 המקצוע שלמדנו היה "גרפיקה". בינתיים הוא הפך ל"עיצוב גרפי" ואחר כך זכה לתואר "תקשורת חזותית". המורים שלנו נתנו לנו להבין שהשיא ב"גרפיקה" זה לעצב (אז אמרנו פשוט "לצייר") בולים ופלקטים.

המילה הלועזית "פלקט" התחלפה בינתיים במילה לועזית אחרת, "פוסטר". כמו כן נוסף גם השימוש במילה העברית "כרזה".

לעצב בולים נחשב אז מאוד "יוקרתי", וישראל הייתה מעצמה של עיצוב בולים, ואפילו ייצאנו את הידע הזה, בעיקר לכמה מדינות באפריקה שלא נמצאו אצלן ציירים שיציירו בולים.

ובארץ, באופן מיוחד ובשונה מארצות רבות, שם הצייר (המעצב) מופיע על הבול באופן די בולט.

אני לא נחשבתי מעולם כגרפיקאי טוב מספיק שאפשר להפקיד בידיו דבר כל כך חשוב כמו ציור בולים.

רק בשנת 2010, כשהיה איזה יריד באנגליה של בולים, עם איורים מספרי ילדים אנגליים, מישהו חשב שאני מתאים לצייר אותם. הנה הם:

פוסטרים לעומת זאת ציירתי ועיצבתי הרבה ולפני כחצי שנה גם העליתי רשומה בנושא. בתערוכה שלי במוזיאון הקריקטורות מוצגים פוסטרים רבים שעיצבתי, בעיקר ביחד עם בן דודי אריק קרמן בסטודיו שלנו קרמן/קרמן.

את הרשומה הזאת אקדיש לפוסטרים מעניינים מההיסטוריה של הענף היצירתי הזה, וכל מה שאני מציג הוא כמובן על פי טעמי.

מה שייחד את הפוסטר כ"צינור פרסום" הוא שהיה עליו גם למשוך את תשומת ליבם של העוברים והשבים וגם להעביר באמצעים חזותיים מידע מהיר וענייני.

אם תשוו אותו למודעה בעיתון, שגם מתפקידה למשוך תשומת לב, ההבדל הוא שבעיתון אפשר להעביר את המידע בטקסט שהקורא שיושב בכורסה בבית יוכל לקרוא בנחת.

ואם תשוו את הפוסטר לעטיפת ספר – מה שהיום רגילים לכנות "כריכה" – גם שם יש צורך למשוך תשומת לב, אבל אין צורך להעביר מידע ספציפי – לאחר שהעטיפה משכה את הקונה, הוא פונה לגב הספר כדי לקבל מידע.

בשנת 1966 יצא לאור בהוצאה של פול המלין (בהזדמנות אעלה רשומה על האיש והמפעלים שלו)

הספר הזה:

הוא יצא בשנת 1966, כשהפוסטר היה עדיין בשיאו, ומי שכתב וערך אותו היה אמן איטלקי ידוע (באיטליה) בזמנו, ושמו אטיליו רוסי, שחי בין השנים 1994-1909. מהספר הזה בחרתי על פי טעמי להציג לכם מבחר פוסטרים, ולהתחיל בזה:

זה פוסטר למועדון "פולי ברז'ר" משנת 1893, התקופה בה צייר גם טולוז לוטרק את הפוסטרים המפורסמים שלו:

הצייר הוא ז'יל שֶׁרֶה, והוא נחשב לאבי הפוסטר המודרני. שרה היה הראשון שהבין את התרומה המשמעותית של הליתוגרפיה (הדפס האבן) לתחום הפרסום.

כאמן הוא קצת נשכח, והציורים שלו נחשבים היום כשייכים לתחום ה"קיטש", אבל כמעצב פוסטרים (הוא עיצב כ-1000) הוא נחשב לחלוץ החלוצים, וטולוז לוטרק, שהיה צעיר ממנו ב-32 שנים, כינה אותו "המאסטר".

הפוסטר הבא שאציג הוא של פייר בונאר:

על בונאר כתבתי ברשומה שעסקה בציירים שהיו גם מאיירים.

זה היה הפוסטר הראשון שבונאר עיצב, ואני לא בטוח שהוא גאה בו. השמפניה התוססת היא העיקר בפוסטר, ואפילו השיער של הגברת מבעבע כמו השמפניה.

הפוסטר הבא הוא של טולוז לוטרק משנת 1895:

בחרתי בו כי הוא קצת שונה מהפוסטרים הידועים של לוטרק.

הפוסטר הוא פרסום לכתב העת לביקורת האמנות "לה רביו בלאנש" שפעל במשך כעשר שנים.

הדוגמנית היא טדה נתנזון, אשתו של מי שייסד את המגזין.

טולוז לוטרק היה אמנם בעל יכולת לא מבוטלת לתפוס דמויות בתנועה, אבל בדרך כלל זה היה בריקוד, וכאן נראה כאילו האישה מצולמת בהפתעה.

לעומת זאת בפוסטר הבא, ההולנדית שמגישה לנו את הקקאו עומדת ממש כמו פסל, כשהקקאו (של "ון-הוטן" כמובן) הוא במרכז:

צייר אותו אדולף וילט, שהיה קריקטוריסט וידע לצייר תנועה, ובחר באישה הדי מוצקה בתלבושת עממית הולנדית, שעומדת ללא תנועה כדי להדגיש את הספל שבמרכז. הפוסטר הוא משנת 1895.

אל תתחילו לחבב את וילט, שכן הוא היה אחד הקריקטוריסטים שבתקופת משפט דרייפוס תקף את דרייפוס.

ומאותה תקופה, פוסטר של אדוארד פנפילד (1925-1866):

פנפילד נחשב לחלוץ הפוסטר בארצות הברית. אפשר לכנות אותו "השֶׁרֶה האמריקאי".

הפוסטר הוא פרסום למגזין "הארפרס".

בכל חודש עיצב פנפילד פוסטר שפרסם את המגזין, שנוסד בשנת 1850. הנה עוד פוסטר, הפעם של פברואר 1894:

המעצבת הבאה היא ממשיכת דרכו של פנפילד. שמה אתל ריד (1912-1874). הנה פוסטר שלה ברוח ה"אר-נובו". ריד הייתה מהמעצבים שהביאו את האר נובו לאמריקה:

זהו פרסום לספר שבזמנו היה רב מכר, אבל היום הפוסטר ידוע יותר מהספר.

עד היום נחשבת אתל ריד לדמות טראגית וקצת מסתורית. היא הלכה לעולמה בגיל 38, והשמועות דיברו על כך שמותה נגרם מעודף אלכוהול וסמים.

והנה נציג אנגלי של אותה תקופה:

האמן הוא דדלי הארדי (1922-1867), צייר, מאייר ומעצב, שנודע בעיקר בזכות הטיפול שלו בטיפוגרפיה. האותיות שאתם רואים בפוסטר היו הסמל המסחרי שלו.

והנה פוסטר שכבר הראיתי כאן יותר מפעם אחת, ואני מניח שרבים מכירים אותו:

הוא של אלכסנדר שטיינלן, מגדולי המאיירים של התקופה.

הפוסטר היה מוכר לכל תושבי פריז, ובמיוחד למי שאהבו את קברט "החתול השחור", והוא אחד הפוסטרים האהובים על אספנים.

גם את אלפונס מוחה אין צורך להציג. הוא אולי הידוע מכל מעצבי הפוסטרים של האר-נובו:

ובעיקר זוכרים את הרומן שהיה לו (או שלא היה) עם שרה ברנהרד.

כאן בפוסטר המפורסם שנחשב לפוסטר שהביא לפרסומו:

את המחזה גיסמונדה, בו שיחקה וגם ביימה שרה ברנהרד, כמעט שאין זוכרים; אבל הפוסטר הענק (74 x 214 ס"מ) הוא אחד הפוסטרים הידועים בעולם.

עוד פוסטר ענק, שהיה דומה בממדיו לזה של גיסמונדה הוא הפוסטר הזה:

פוסטר לאופרה טוסקה של פוצ'יני משנת 1899.

האמן הוא אדולפו הוהנשטיין.

כפי שמוחה היה צ'כי שהתפרסם בפריז, כך הוהנשטיין היה גרמני שהתפרסם באיטליה. הוא היה במשך שנים מעצב וצייר הבית של "לה סקאלה", והפוסטר הזה לטוסקה נעשה לכבוד הצגת הבכורה של טוסקה בלה סקאלה.

אמנם גם הוהנשטיין היה מושפע מהאר-נובו – או מה"יוגנדשטיל", הגרסה הגרמנית של האר-נובו – אבל כפי שרואים בפוסטר של טוסקה, הוא היה פחות דקורטיבי מאשר מוחה ונועז יותר גם בתכנים וגם בצבעוניות.

גם את הנרי ון דה ולדה אין צורך להציג. היום הוא מוערך כמעצב יותר מאשר כצייר. יש אפילו שמכנים אותו "ויליאם מוריס" הבלגי.

ון דה ולדה האריך ימים ומת בשנת 1957 כשהיה בן 94.

הפוסטר הזה נחשב ליצירת אר נובו חשובה:

המוצר אותו מפרסם הפוסטר, "טרופון", כבר לא מוכר. מדובר באיזה מוצר מזון שעשוי מחלבוני ביצים. וכעת כשאתם יודעים את הנושא, העיצוב ייראה לכם קצת פחות מופשט.

אותי מעניין במיוחד שבעיצוב, שאף הוא בסגנון האר נובו, יש בחלק העליון כל כך הרבה קווים ישרים. בכלל יש מעט מאוד פוסטרים בסגנון הזה שאין בהם דמויות אנושיות.

והנה פוסטר מאוד לא אופייני לתקופה: