זהו המשך הריאיון שהתחיל בפוסט הקודם:
האם נוכחת פעם, כמורה, שיש תלמידים שלימודים במוסד (אפילו מוסד טוב) הזיקו להם?
רוב האנשים אינם צריכים מוסד כדי להציק לעצמם. אחרים לא זקוקים למורה גרוע דווקא כדי להבין שבחרו במקצוע לא נכון להם. יש אנשים שקמים בבוקר כדי להיפגע, והמורה הוא רק אחד מהכלים הרבים שלהם להשיג את הפגיעות. יש אנשים שנפגעים אישית, אך לא מתעמתים עם הרמה המקצועית הנמוכה שהגיעו אליה, אלא מקדישים את עצביהם ליחסי אנוש. באופן כללי עדיפה כמובן אווירה טובה ונוחה על פני חשש ופחד מתמידים. אבל אני יכול להגיד שמי שלא נעלב בכלל בבית ספר לאמנות מצבו רע בהרבה ממצב הנעלבים. מי שלא מפחד גם מההווה וגם מהעתיד, מי שלא מתייאש ורק מרוצה ממוריו מהישגיו ומסיכוייו, הוא סתם תמים, אם לא הרבה פחות מזה. כאשר מדברים על כל מיני הלימודים והשיעורים והסדנאות כהכנה לעולם האמיתי הרי צריך לזכור שבעולם האמיתי יש הרבה יותר סיבות לבכות ויש לא מעט אנשים גסים שיפגעו ויציקו, והם יהיו גרועים יותר מהגרוע והאכזר שבמורים. אמנות אינה דת, והיא אינה עוברת בדרכי נועם ולא בנתיבות שלום. ואין בה כמעט אלמנט של חנוך לנער בדרכו. צריך לעשות הפרדה מסוימת בין השאלה איך מורה מסוים התייחס אליי לבין השאלה עד כמה הוא הועיל לי, ואם נערוך חישובים רטרואקטיביים נמצא שרוב הביקורות שהכי הועילו הן גם אלה שהכי פגעו וערערו והעליבו. במידה מסוימת אפשר לומר שלעסוק באמנות זה מעליב. זה מקצוע שבכל רגע מספר לך שאין רצפה מתחת לרגליך. אבל! אוי לנו אם לא נוכל להתמודד עם בעלי מערכת חיסון חלשה שצמודה למערכת כישורים אמנותיים חזקה. אני זוכר מקרים של הצלחה וגם מקרים של הרמת ידיים. לפעמים צריך המורה להגיד לעצמו: הסטודנט הזה יתפתח בעצמו, בקצב שלו ובתנאים שלו, כי בצער הפומביות הוא לא יעמוד.
מבחינת השיטה, לימודים במוסד טוב הם לדעתי אופציה הכי מועילה, אבל האחרות קיימות, ומי שבוחר בהן בין כה וכה לא ישאל אותי. יתרונו הנוסף של מוסד הוא בכך שהוא מספק קולגות לאלה שמסיימים אותו, וזה אולי הגורם החשוב ביותר כאמן – יש לך חברים להזמין אליך לסטודיו וללכת אצלם כשיזמינו. מי שלא יצא ממוסד יתקשה יותר בכל המרכיבים האלה. והדבר אולי האחרון, אך לא בחשיבותו, תערוכות הסיום של בתי הספר הן פתח לגילוי אמנים צעירים על ידי הממסד.
פעם בשיחה עם אברהם הפנר אמרתי לו שיש לי בעיה עם כיתת תלמידים שאני יודע מראש שרק שלושה מהם יהיו מאיירים, אבל לוקח לי ארבע שנים כדי לדעת מיהם (וגם אז זה לא תמיד מדויק). אברהם, שלימד קולנוע, השיב: "אצלי זה ההפך – כבר במפגש הראשון אני יודע, אבל חייב ללמד גם את כל השאר". יש לך מחשבות על חיזוי העתיד שלהם, או שזה לא מעניין אותך?
האמת היא שאני נמצא באמצע, בינך לבינו, כלומר אני יודע לזהות סימני נפט ואת איכותו, אבל אני לא יודע כמה נפט יש במאגר. ובנמשל כישורים וכישרונות: אני מזהה מיידית אם אחוזי ההצלחה גבוהים למדי, אבל איך יגיב גופם של פרחי האמנים לריצת מרתון?… מה יקרה להם בקילומטר העשרים ומה בקילומטר השלושים? – זו כבר לא תכונה של מורה אלא של נביא, ואני לא. יש שנדלקים כמו גפרור וכבים מהר; יש שנשרפים במדורה ארוכה יותר, ויש שמייצרים גחלים ארוכי טווח. כמו כן, יש שכבים ולפתע נעורים שוב. כשהייתי צעיר ובראשית דרכי באמנות, ההווה כבר היה העתיד שלי, לא היו שום שינויי מסלול ברפרטואר שלי. לא חיפשתי מקצוע אלא המקצוע מצא אותי.
צריך להבין שלא טוב בעיניי שהסטודנט ידע מראש את הימוריו של המורה, ראשית כי הם לפעמים מוטים או מוטעים, שנית משום שלצד אמנים פעילים יוצאים מבתי הספר לאמנות פעילי אמנות רבים ומגוונים, שנעשים בעלי מקצוע בתחומים לווייניים, כגון מורים לאמנות, מורים לתולדות האמנות, מטפלים באמנות, אוצרים, מדריכים במוזיאונים, מבקרי אמנות, בעלי גלריות, סוחרים באמנות וכיוצא באלה. כך שכל מחזור לומדים מעשיר מאוד את שדה האמנות, מצעיר ומגוון אותו, ובמקביל מחזק את כמות המתוסכלים שמחליפים בדמיונם את מוריהם במורים טובים יותר ובטוחים שבכך יכלו לפתור הכול והדלתות היו נפתחות בפניהם.
יש עוד סיבה מדוע לא לצייר הילה מעל ראשם של הנבחרים והיא: שככל שבית הספר גדול יותר יש לו יותר אפשרויות כלכליות, שתוצאותיהן יותר מורים, יותר מקצועות ושיעורים, יותר ציוד ובעיקר יותר תנאי עבודה פיזיים לסטודנטים, לרבות חדרי סטודיו. כך שיש קשר מסוים בין כמות לאיכות.
האם אמן טוב צריך לדעת את ההיסטוריה של האמנות, או שבעיקר את מה עושים היום?
משפט שמתחיל ב"כל אמן צריך…" הוא כבר ציווי לא נכון. אין שום דבר שכל אמן צריך, ותולדות האמנות הן דווקא הוכחה ניצחת לקביעה הזו. בישראל, בכמה עשרות השנים האחרונות, רוב רובם של האמנים הם גם מורים לאמנות, וככאלה הם אכן חייבים להכיר היטב את תולדות האמנות, גם מהצד ההיסטורי וגם מצד השיח הביקורתי. יותר מזה, הם חייבים להכיר היטב את אמנות זמננו. אשר לאמנים פעילים שאינם מורים, אין חובה כזו, וכבר נתקלנו באמנים שלא הכירו אחרים, לא קראו, לא ראו, ובכל זאת משהו בעולמם הפנימי פרץ החוצה והציג את עצמו והצדיק את עצמו. כשאני אומר שאין חובה אינני מתכוון בזאת לייצר עדר של פראים אצילים ולא להפוך כל מסתגר יוצא דופן לפוטנציאל אמן, אבל אני כן מתכוון ומקווה שאם יש אמן כזה, נדע להבחין בו ולא נכשיל את קבלתו. צריך גם להבין שהתחזות לאמן אינה עבירה סקסית ולא אטרקטיבית ואין עימה תמורה קורצת במיוחד, כך שהענף יכול בהחלט לקלוט גם כמה ספק אמנים מבלי לקבור אותם מחוץ לגדר. באופן תקני, מקובל, פשוט, תולדות האמנות הן חלק אינהרנטי מהמקצוע.
עד כמה המילה "הצלחה" עולה במהלך הלימודים?
בזמני ובמקומות בהם לימדתי עלתה כל הזמן המילה כישלון ואפילו הייתה לה הילה רומנטית מסוימת, אבל המילה הצלחה כלל לא נשמעה ולא נחוותה במקומותינו. צריך בכל זאת להבדיל בין הצלחה כלכלית, מונח אשר יצחיק לדעתי כמאה אחוזים מאמני ישראל, לבין הצלחה אמנותית מקומית, שלה כבר יש שותפים לא מעטים, לבין הצלחה בין-לאומית, וכאן למרבה הצער שוב הגרף מתכווץ, כמעט נעלם מחדש. לא פעם סיפרתי בהרצאותיי שכאשר התחלתי להציג בגיל עשרים, צייר לא נחשב כלל למקצוע, הצביעו עליו יותר מכיוון בריאות הנפש. על כן פנו ציירים רבים אל ההוראה, שגם היא לא נחשבת למקצוע במקומנו, אבל היא לפחות תחביב מתוגמל בקמצנות. רק כשהתחלתי לכתוב בעיתונים, התחלתי להתפרנס באופן מתקבל על הדעת. אבל העולם מורכב יותר ממה שחושבים, כי יש מסביבנו כל כך הרבה כישלונות שהמילה הצלחה עולה מעצמה, גם אם אין לה ביסוס. מי שמהמר על כישלון, סיכוייו להיות צודק גדולים יותר, ועוד נותר לו הסיכוי לטעות.
איך היית מתגבר על התופעה המוכרת שבאה לידי ביטוי כשהסטודנט/ית אומר/ת לך: "אבל הוא (המורה האחר, מורה מוערך מאוד), אמר בדיוק ההפך"?
ראשית לכל אפקפק ואבדוק אם ההתרשמות של הסטודנט היא נכונה. לא פעם הייתי עד לחילוקי דעות מומצאים. אם יתברר שזו לא טעות בהאזנה, הרי התשובה שלי תהיה פשוטה: רק אחד משנינו צודק, אבל מי זה – נדע רק בחלוף זמן. באופן טבעי וברגע זה, דומני שזה אני הצודק… אבל מי יודע?? ועוד אגיד: המסקנה הינה רק חלק ממה שאומר המורה. הוא אמור לנמק ולפרט, ובאלה יש תמיד עניין כשלעצמו, גם אם המסקנה מוטלת בספק. צריך לזכור שבדיבור עם סטודנטים אין רק פסקי וגזרי דין נחרצים, יש הצעות ויש תהיות ויש עצות. יש מעט מאוד אמנים שהכול מסכימים עליהם, ואולי זה סוג של קומפלימנט לסטודנט אם הוא הצליח לעמת שניים ויותר ממוריו. לפעמים חילוקי הדעות נובעים מהיכולות שאנו מייחסים לסטודנט המדובר. אם נקודת המוצא לגביו היא שצריך לשפוט אותו לחומרה כי הוא ראוי, זה עניין אחד, ואם כדאי לסלוח לו כי המורה אינו מאמין כל כך בסיכוייו, זה עניין לגמרי אחר.
לסיום, יש לזכור שאין בדל של צדק בעולם האמנות. התוצאה אינה תלויה בהשקעה, אך צריך להשקיע. היא לא תלויה בהתמדה, אך צריך להתמיד. היא לא תלויה בכישרון, אך צריך שיהיה כישרון. היא לא תלויה במאמץ, אך חובה להתאמץ. היא גם לא תלויה בכל אלה ביחד אלא במשהו הנוסף החמקמק, עליו אמרתי פעם לסטודנט שלי כדברים האלה: כמעט כל מה שצריך יש לך, וכל מה שחסר לך זה הכול דברים שאינני מאחל לך. לדבר המסתורי הזה צעירים ממני קוראים בשם: שריטה. אני מכנה אותו בשם הארוך: הדבר שבלעדיו אין כלום ואי אפשר לרכוש אותו.
