בערך שנה לפני שבן-גוריון הכריז על המדינה, כשהייתי בן שבע, היינו מקבלים בכל יום חמישי חוברת של "דבר לילדים". בעצם המנוי היה אמנון אחי שהיה אז בן 11 וקצת. אמנון אחי לצערי כבר לא איתנו, אבל שני הכרכים של "דבר לילדים" הם אצלי בספרייה.
והנה הפתק שכתב אמנון כהוכחה שמדובר ברכוש שלו:
אני לא בטוח שאכן זה כתב ידו של אמנון אחי, אבל בכל מקרה, למה נכתב כָּרְכּוֹר?
למרות שאני חוזר ומכריז שאני לא אדם נוסטלגי, כל עמוד בחוברות האלה זכור לי באהבה. ובעיקר אהבתי את המדור מר גוזמאי הבדאי, מדורם של לאה גולדברג ואריה נבון, שהתפרסם באותה שנה בעמוד האחרון.
השניים, שעשו יחד גם את המדורים אורי מורי ואורי כדורי, היו ידידים קרובים (עד כמה "קרובים" יש עד היום דעות שונות), ומי שחוקרים את תולדות הקומיקס העברי טוענים שגולדברג הייתה מחברת חרוזים רק לאחר שנבון היה מכין איור.
גם אם זה נכון, קשה לי להאמין שכך היה התהליך גם במר גוזמאי הבדאי, מאחר שבשונה מאורי מורי, העלילות במר גוזמאי הן קצת יותר מורכבות, וכשאדבר על האיור אנסה להסביר למה לדעתי במקרה הזה הטקסט קדם לאיור.
ברשומה הזאת אציג עשרה מדורים משנת 1947, כפי שהיו ב"דבר לילדים", ולכל אחד מהם הוספתי איור משלי.
גם כשאני מראה איפה "טעה" אריה נבון ולמה לדעתי היה כדאי לאייר אחרת, אנא זכרו בבקשה שאריה נבון היה מאייר מצוין, ואני אוהב מאוד את איוריו. מדי פעם אני מביא ברשומות שלי איורים שלו מחכמת הבהמות של אביגדור המאירי:
וממיקי מהו של אברהם שלונסקי:
וזהו דיוקן עצמי של נבון:
הוא בחר להגדיר את עצמו כצייר, או אפילו מעצב במה, תחום שבו שינה לטובה את התיאטרון העברי, ולאו דווקא כמאייר, למרות שהיה מגדולי המאיירים של תקופתו.
בפגישה היחידה שהייתה לי איתו דיברנו על זה.
וזה דיוקן של לאה גולדברג שציירתי:
את לאה גולדברג לא הכרתי מעודי.
הסיבה שהכנתי איורים לרשימות של מר גוזמאי שבחרתי, היא כי כל הזמן אני מחפש סיבות לאייר טקסטים שכנראה כבר לא יזמינו ממני לאייר, ולא כדי להתחרות באריה נבון. קשה להתחרות באריה נבון, אבל חשוב להבין באילו אילוצים של זמן וטכניקה נעשו האיורים שלו ב-1947, ואילו האיורים שלי נעשו ללא מגבלה.
והסיבה העיקרית היא כדי לאייר לא רק את הטקסט אלא גם את ההרהורים שלי כמאייר כשאני רואה טקסטים מאוירים. לכן, פרט למסגרת, שבה יש את המדור ואת האיור שלי, הוספתי גם כמה מילים שיתנו ביטוי להרהורים שלי.
תוכלו ללחוץ על התמונות כדי להגדיל.
קחו למשל את המדור הזה:
בטקסט כתוב במפורש: "יצאתי החוצה לעיר", ואילו אריה נבון אייר נוף כפרי, ממש קיבוץ. ואם צודקים מי שאומרים שגם במדור הזה האיורים קדמו, הרי שהטעות היא כמובן של לאה גולדברג. לי זה לא נשמע הגיוני, כי קל מאוד היה לגולדברג לכתוב אחרת לפי האיור, כך חשבתי לעצמי כשעשיתי את האיור. אבל רק לאחר שהחלטתי שאריה נבון טעה ואיירתי את האיור הזה, שמתי לב שגולדברג לא כתבה "יצאתי החוצה לעיר" אלא יצאתי חוצה לעיר, כלומר אל מחוץ לעיר; ואז הבנתי איזה טיפש הייתי.
פעם באיזו הרצאה שאלתי: "מה ההבדל בין צייר למאייר?" בקהל ישב אלכס אנסקי שענה: "מאייר צריך לדעת לקרוא".
איזה טיפש הייתי, אבל השארתי כאן את האיור כפי שהוא.
אז נעבור למדור הבא.
עוד נקודה שאני מבקש שתשימו לב אליה: אריה נבון, בגלל תפיסה איורית ואולי בגלל אילוצים טכניים, בחר באיורים רבים לא להראות את גיבור הסיפור מר גוזמאי. בשונה ממנו בחרתי אני לשלב בכל איור את מר גוזמאי, כמו באיור הזה:
נבון בחר להראות את תחילת הארוחה, ואילו אני בחרתי לשלב את מר גוזמאי, כלומר כשהוא מאכיל את הרזה, כלומר את רגע השינוי בעלילה.
כך עשיתי בעצם את מה שאני מרבה להציע למאיירים לא לעשות, דהיינו להראות באיור את הסוף, כלומר להקדים את הסופר, שכן את האיור רואים עוד לפני שקוראים את הטקסט.
בחרתי לעשות זאת גם בגלל שרציתי כמין פרינציפ להראות את מר גוזמאי בכל איור, וגם בגלל שבאיור שלי עדיין הרזה עוד לא ממש שמן…
גם באיור הבא נבון לא כלל את מר גוזמאי:
ואני בחרתי לתאר גם את הסיטואציה שהפיל מפיל בזנבו את מר גוזמאי. גם כאן יש מעין ספוילר קטן, אבל בעיניי השילוב בין זה שהפיל עומד על עכבר לבין זה שהוא מעיף את מר גוזמאי, הוא שילוב שכדאי לאייר אותו.
האיור הבא הוא על הקרנף שמטפס על עמוד טלגרף:
מאחר שקרנף מתחרז יפה עם טלגרף, נדמה לי שבכל זאת אני צודק בכך שלאה גולדברג כתבה קודם את הטקסט.
בטקסט לא מוזכר מר גוזמאי, אבל בעיניי ברור שהוא היה שם, ואולי גם ניסה להזהיר את הקרנף, אפילו שזה לא מוזכר בטקסט.
אני לא בטוח שאני צודק, אבל נדמה לי שהעמוד שאריה נבון צייר הוא לא של טלגרף, אלא עמוד חשמל… תקנו אותי אם אני טועה.
מכיוון שגם אני לא מבדיל כל כך בין עמוד חשמל לעמוד טלגרף, אז ציירתי את העמוד ללא החלק העליון ואת הקרנף בשלב הטיפוס…
האם פירוש המילים "עלה וטיפס" הוא שהוא כבר למעלה? כך לפחות הבין אריה נבון. אני מעדיף את הטיפוס. ואם שמתם לב, באיור הזה בחרתי לא לאייר את הרקע (כן, גם זאת החלטה של מאייר שקובעת את אופי האיור).
את השיר הבא כל כך אהבתי בילדותי, שכמעט זכרתי את כולו, בייחוד את המשפט:
"מעשה משונה שאירע לי
שאירע לי בכובע אוסטרלי".
תודה לך, לאה גולדברג!
הנה המדור:
האם אריה נבון לא קרא בעיון את הבית האחרון שבו כתוב בפירוש: "בנייר עטפתיו ושלחתיו"?
כן, זה קורה, גם אני, מרוב אהבה לאיור הנפלא של נבון, שבו הקנגורו כמעט עף, ציירתי בהתחלה את הסיטואציה כך:
ורק אחר כך שמתי לב לאריזה ושיניתי.
והנה עוד מקרה של פער בין הטקסט לאיור:
לפני שאני מאייר סיטואציה מסוימת, אני מדמיין אותה בראש. וכאן כמובן אני רואה בעיני רוחי סיטואציה של היפופוטם מוקף בקהל.
כאן אני ממש לא מקבל את האיור של אריה נבון. מכל האיורים למר גוזמאי זה האיור הפחות מוצלח שלו, עד כדי כך שלפעמים נדמה לי שלא אריה נבון אייר אותו. אני אפילו לא מזהה מה ההיפופוטם מחזיק…
עוד איור שבו אריה נבון לא במיטבו הוא זה:
כאן יש הבדל משמעותי מול התפיסה שלי. אולי בגלל שבטקסט המשפטים הראשונים הם:
"… לו עיניים פנסים, והולך הוא על פסים / מפנים ומאחור / מעלה עמוד קיטור / ורתום הוא (מה נורא!) / לרכבת מהירה…"
אריה נבון ניסה להראות את הצד המפחיד, אולי בגלל המילים "מה נורא!". ושמא גם לא היה לו מקום בדף.
ואני, גם משום שרציתי להכניס לאיור את מר גוזמאי וגם כי דווקא היחסים בין הכלב/קטר לבין מר גוזמאי הם שמצאו חן בעיניי, בחרתי לאייר את הסיטואציה בתחנה והכלב שלי הוא בהחלט נעים ומזמין (דווקא מר גוזמאי שלי עדיין מתלבט…) ואת תחנת הרכבת מיקמתי כמובן בכרכור. אגב, גם לאה גולדברג הנציחה את כרכור ביצירתה, בספר האורח ביום הולדת יש דף כזה:
ומשהו על האווירה באיור.
הביטו במדור הזה:
נבון אייר איור חביב ומאוד סטטי. אני זוכר שגם בילדותי אהבתי את האדישות של מר גוזמאי.
כאן החלטתי להכניס תנועה ואקשן לאיור.
כדי לקחת גרזן הגיבור היה צריך לקום מהמיטה (עם העץ), ואז הוספתי גם את הכרית או השמיכה שהוא יושב עליה, וכיסא שעליו הוא שם את הרגל. בקיצור, שונה לגמרי באווירה מהאיור של נבון.
אני לא בטוח שצדקתי אבל רציתי לשנות.
ועוד התלבטות: האם לגלות את הסוף?
הנה המקרה שבו קרני השמש מסתבכות בעץ:
אריה נבון בחר לאייר את תחילתו של השיר, ולדעתי הוא צודק.
אני לא יכולתי להתאפק ובחרתי לתאר את המצב שבו מר גוזמאי כבר על העץ ומתיר את הקרניים.
ככה זה כשהמאייר רואה את עצמו יותר חשוב מהסופר.
מעניין אותי אם אריה נבון ולאה גולדברג נהגו לשוחח על הדברים האלה.
וכעת למדור האחרון שאביא כאן:
הפעם נראה לי שאריה נבון ממש לא קרא את הטקסט בעיון.
לפי הטקסט, מי שנפרד ממר גוזמאי הוא לא הדג – שכנראה שוכב אצלו במטבח עם בטן פתוחה – אלא נהג המשאית עם המשאית.
ולכן איירתי את הפרידה כפי שצריך שתהיה.
אבל שימו לב מה קרה, האיור שלי אין בו שום דבר מופרך, שום גוזמה בלתי אפשרית שהמדור בנוי עליה. האיור שלי ממש משעמם.
אז אולי בכל זאת זה התחיל מהאיור – כלומר שאריה נבון אייר דג שנפרד ממר גוזמאי, ולאה, תוך כדי חריזה, שכחה קצת במה מדובר…
וזה המקום להזכיר ולספר על שני הספרים המקסימים שאייר ירמי פינקוס:
כאן תוכלו לקרוא מה שכתבה נירה לוין באתר דפדף על הספר הראשון ועל הספר השני.
