מאיירים ממליצים על מאיירים

לפני מאה שנה בדיוק נוסד באמריקה כתב עת בנושא ספרי ילדים בשם The Horn Book Magazine.

הנה כמה שערים שלו:

כבר כשנוסד היה אפשר לזהות בו את התפיסה האמריקאית שעומדת בבסיס תוכניות הריאליטי – לתת ציונים ולסווג כטובים, טובים יותר ובעיקר "הכי".

מדובר בספרי ילדים שיצאו לאור בין השנים 1962-1950. העורכת הראשית הייתה חוקרת ספרי ילדים בשם רות היל ויגרס (Ruth Hill Vigurs). הגברת הזאת חשבה שיהיה מעניין לשאול מאיירים, שלדעתה היו חשובים באותה תקופה, אילו מאיירים הם אוהבים במיוחד.

אנצל כאן את המפעל הזה, כדי להציג בפניכם מאיירים וספרי ילדים משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, בתקופה שחבריי ואני למדנו איור בבצלאל. מדובר בתקופה שבה העיצוב הגיע לספרי ילדים, כלומר רבים מהמאיירים עברו גם הכשרה כמעצבים גרפים. בתחום האמנות הפלסטית היו אז התפתחויות לכמה כיוונים, שחלק מהמאיירים כינו אותם "כאוס", ומאיירים רבים ניסו להוביל את האיור לכיוונים "אמנותיים". חלק מההמלצות שם התייחסו לתופעות האלה.

הפעם אציג כאן שבע המלצות של מאיירים על ספרים מאוירים של מאיירים אחרים, ואגב כך אנסה יחד אתכם לבדוק האם האיורים של הממליצים קרובים בסגנון ובתפיסה למאיירים שעליהם הם המליצו.

הספר הראשון הוא זה:

זה היה אחד מאותם סיפורים שקנת גרהם סיפר לבנו לפני השינה, עוד לפני שהוציא לאור את הרוח בערבי הנחל. אבל כספר זה יצא רק אחרי שגרהם מת. הספר יצא, באופן טבעי, עם איורים של ארנסט שפארד.

ברטי הוא חזיר פעלתני, שהמוטו שלו הוא "מעשים ולא נהמות". בערב חג המולד הוא יוצא עם שני ארנבים לשיר שירי חג מולד מול ביתו של מר סטון, בתקווה שמר סטון יזמין אותם לארוחה. אבל הערב מתגלה כהרפתקה שלא ציפו לה.

לואיס סלובודקין, המאייר שהמליץ על הספר הזה, בחר באיור הבא כדי להמחיש ששפארד הגדול הושפע מהציור הקלאסי, ובעיקר מדונאטלו (?!):

הוא הדגיש ששפארד לא ניסה להיות "מודרני" אלא ראה באיור דרך לתקשר עם קוראים רבים, ולא רק עם יחידי סגולה שמבינים באמנות…

הנה שני איורים של סלובודקין:

סלובודקין (1975-1903) הוכשר כצייר וכפסל, ורק בשנות ה-30 שלו התחיל לאייר ספרי ילדים. הוא זכה במדליית "קלדקוט" על איוריו לספר ירחים רבים של ג'יימס תרבר:

בעיניי יש משהו מלאכותי באיורים של סלובודקין, בעיקר ברווחים הכמעט טכניים שיש בין קווי המתאר לצבע. אפשר להבין למה הוא מעריץ את שפארד, אבל למה הוא לא מושפע ממנו?

הספר הבא – שכתבה ואיירה מרי הול אץ ועליו המליצה המאיירת פאמלה ביאנקו – הוא זה:

הסיפור הוא על ילדה קטנה שיוצאת לאחו ומבקשת מהחיות שישחקו איתה. אבל כל חיה נעלמת בדרך האופיינית לה, ורק כשהילדה יושבת לבד ומאוכזבת מהדחייה, החיות מגיעות ומשחקות איתה (מה שנקרא "בלי לחץ").

הנה כפולה מהספר:

גם כאן הפרגון של ביאנקו מתבסס על פשטות האיור, שעדיין לפי הממליצה שייך ל"קלאסיקה של איור לילדים", ללא יומרות וללא מניירות. ללמדך עד כמה פחדו שם מה"אמנות".

הנה שני איורים של הממליצה פמלה ביאנקו:

האיורים שלה מאוד מסוגננים ומזכירים קצת את איוריה של תום זיידמן-פרויד. אם אתם שואלים אותי, היא טובה יותר ממרי הול אץ, שעליה היא ממליצה.

ההמלצה הבאה היא על הספר הזה:

טוני פלאצו, אמריקאי ממוצא איטלקי, היה מעצב, מאייר ומנהל אמנותי של כמה מגזינים. בגיל 45 החל לכתוב ולאייר ספרי ילדים, בעיקר על חיות, עם איורים שמצוירים באופן אנטומי-ריאליסטי.

הספר הזה מספר על סוזי, חתולת על בקרקס:

גם הממליץ הוא איטלקי במוצאו, ולנטי אנג'לו, שחי רוב שנותיו בארצות הברית. הוא היה מבוגר מפלאצו בשבע שנים. הוא מת בשנת 1982. אנג'לו התמחה בהדפס. חלק מהאיורים שלו נעשו בשחור-לבן וכמה מהם בחיתוך עץ. הוא אייר למעלה ממאה ספרים. הנה שני איורים שלו:

את הספר הבא כתבה רות קראוס:

קראוס היא אחת מסופרות הילדים האהובות בארצות הברית. אנחנו מכירים אותה מהספר זרע של גזר שאייר קרוקט ג'ונסון (אהרון והעיפרון הסגול):

היא שיתפה פעולה עם מוריס סנדק בשמונה ספרים, כולל בספר הזה:

שרלוט והסוס הלבן מספר על יום בחייה של ילדה קטנה ועל סוס לבן שנקרא "שביל החלב":

הממליצה היא ברברה קוני, שתכף תפגשו אותה גם בתור אחת המומלצות.

קוני (2000-1917) היא מאיירת אמריקאית ידועה, שאיירה כ-120 ספרים.

הנה שני איורים שלה:

על פיהם קל מאוד להבין למה היא אוהבת את סנדק. לטענתה הוא מכשף אותה באיכות החלומית שלו. האיורים שלה עצמה דווקא אהובים בגלל ה"ארציות" שלהם.

בעיני שרלוט והסוס הלבן הוא מהספרים הפחות מוצלחים של סנדק.

והנה הספר המומלץ של ברברה קוני:

היא כתבה אותו על פי סיפור של צ'וסר מתוך סיפורי קנטרברי. הסיפור הוא על תרנגול, מלך החצר, ומה קורה כאשר שועל נכנס ללול ומבזה אותו.

הנה איורים מהספר:

הממליץ הוא אלדרן א. ווטסון (2013-1917), סופר ומאייר אמריקאי, שרבים מספריו עוסקים בבעלי מלאכה, כלי עבודה וחומרים, כולל ספרי לימוד. הנה כמה איורים שלו:

ווטסון משבח את קוני על הפשטות וחוסר ההתחכמות וכמובן על היכולת הטכנית והשליטה במגבלות ההדפסה. בהמלצה שלו אפשר לראות שמדובר באיש טכני.

הספר הבא הוא:

הוא נכתב ואויר על ידי אדוארד ארדיזונה, מאייר שאני מאוד אוהב וכתבתי עליו בעבר.

טים הוא דמות שארדיזונה כתב עליה כמה ספרים. כאן הוא חוזר לים כנער סיפון ומתיידד עם ג'ינג'ר, נער סיפון אחר, וטים מציל אותו כשמתרחשת סערה קשה.

הנה שלושה איורים של ארדיזונה, כדי להזכיר לכם את השפה המיוחדת שלו:

הממליצה היא מאיירת בשם הלן סטון. סטון היא ציירת ומאיירת שמנסה להכניס טכניקות ציוריות לאיורים שלה:

ייתכן שדווקא החיפוש שלה הביא אותה לאהוב את ארדיזונה הנפלא, שפיתח שפה משלו, שונה משל כל מאייר אחר.

היא מעריצה את הפשטות שלו ואת החיבור בין הטקסט לאיור ומדברת הרבה על החללים הלבנים שהוא משאיר בספר.

הספר המומלץ הבא הוא זה:

זהו ספר יפני מהתקופה שבארצות הברית גילו את המאיירים היפנים בספרי ילדים. המחבר הוא טארו יאשימה, שגם אייר את הספר.

זה לא מפתיע שמדובר בספר "רוחני". הוא מספר על נער הרים ביישן, שסובל מילדים שמתעללים בו. הוא עוזב את ביתו ובורח אל הטבע, שם הוא לומד מהציפורים איך להסתדר בחברה.

יאשימה הוא צייר ופעיל פוליטי, שסבל מהמשטר הצבאי ביפן ובגיל 30 היגר לארצות הברית. האיור שלו הוא מפתיע לזמנו, ביחוד הדרך שבה הוא משתמש בצבע:

בספר הזה יש גם עיצוב מקורי:

מי שהמליץ על ילד עורב הוא המאייר ניקולאס מורדווינוף (1973-1911), גם הוא גולה פוליטי, מרוסיה. גם האיורים שלו בספרי ילדים חופשיים באופן מפתיע יחסית לשנות ה-50:

לכן לא קשה להבין מה הוא אוהב כל כך אצל יאשימה. אני ממש מסכים איתו. כמי שגדל בבתי ספר לאמנות ברוסיה, הוא מעריץ את היכולות הטכניות של יאשימה בהפרדת הצבעים – מגבלה טכנית שגם חבריי ואני התחבטנו בה. בעבר כתבתי רשומה בנושא זה.

והנה פרויקט קצת דומה שפורסם בידיעות אחרונות לפני כחמש שנים.