ביל שארמץ – אמן נשכח, ולמה אני אוהב אותו

כדי להבין למה אני אוהב את ביל שארמץ מספיק מבחינתי להביט ברישום הזה:

הנה ביל שארמץ, שהלך לעולמו בשנת 2005 בגיל 80:

ברשומה שפרסמתי על מאיירים שממליצים על מאיירים, סיפרתי על תופעה שאפשר לקרוא לה "האיור נגד האמנות".

הנה למה אני מתכוון:

בשנות ה-50 וה-60, כשהאמנות הפלסטית הלכה לכיוונים שונים, היו מאיירים שראו בזה איום וחששו שמאיירים רבים יאבדו את הדרך, כלומר ינטשו את האיור בספרי ילדים, מה שנחשב אז "קלאסי". לעומתם היו מאיירים שניסו לאמץ באיורים שלהם כמה איכויות מהאמנות הפלסטית, גם מהאימפרסיוניזם, גם מהאקספרסיוניזם ואפילו מהאבסטרקט.

בכמה רשומות סיפרתי על ההשפעה שהייתה לאיור האירופי על האיור האמריקאי. באופן טבעי, בעיקר בגלל השפה, לאיור האנגלי ה"קלאסי" או הוויקטוריאני הייתה השפעה רבה על המאיירים האמריקאים. אבל היו מאיירים רבים שהגיעו מארצות אירופאיות אחרות שהשפיעו על האיור האמריקאי. אחד השמות הידועים הוא סול סטיינברג, יליד רומניה שהוכשר באיטליה.

והיו כמובן רוסים רבים שהביאו לארה"ב גם תפיסות רוסיות אופייניות וגם השפעות אירופאיות. אחד מהם היה ביל שארמץ. הוא אמנם נולד בארצות הברית, אבל על פי עדותו מי שהשפיעו עליו היו

גיאורג גרוס:

אנדרה פרנסואה:

ורמון סאביניאק:

שלושת השמות האלה מעניינים מהסיבה הפשוטה שכל אחד מהם מייצג כיוון אחר.

גרוס הא לכל הדעות קודם כל אמן וצייר.

פרנסואה שילב בעבודותיו ציור, פיסול, איור, קריקטורה ועבודות לפרסום.

סאביניאק הוא הפחות מוכר מביניהם, אבל אנחנו, התלמידים לעיצוב גרפי של שנות ה-50, הכרנו אותו היטב כמעצב ומאייר, שהשפיע על האיור בפרסום באירופה בשנות ה-50 וה-60.

ואכן, מי שעוקב אחר עבודותיו של ביל שארמץ, שבעיניי הוא אחד המאיירים החשובים ביותר של זמנו בארצות הברית, יכול לזהות את ההשפעות של שלושת היוצרים האלה וגם של רבים אחרים.

הוא נולד ב-1925 בברוקלין להורים מהגרים מרוסיה. שמו היה אדולף, שהיה שם רגיל ב-1925 אבל מאוחר יותר הוא שנא את השם הזה, וכשהיה בתיכון החליף אותו לוויליאם, או בקיצור ביל.

הוא התגייס לחיל הים ושירת שם במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הוא חי ולמד בפריז בין השנים 1952-1949.

בתקופה הפריזאית שלו הוא הכיר היטב את האמנות האירופית והושפע כמובן מהאימפרסיוניזם ומהפוביזם:

לבקשת אלכסי ברודוביץ', המנהל האמנותי של "הארפרס באזאר", שארמץ תיעד מסעות שלו בצרפת, בעיקר מסעות באופניים:

האיורים הנפלאים האלה הביאו לו פרסום רב, והוא החל לאייר בעיתונים ובמגזינים החשובים בארצות הברית:

חובבי הספורט הכירו היטב את האיורים הנפלאים שלו, שפורסמו בטורו הקבוע במגזין "ספורטס אילוסטרייטד", בהם הכניס שארמץ סוג של אקספרסיוניזם שהציבור האמריקאי כמעט לא הכיר:

מעטים מבין המאיירים האמריקאים ידעו להפיק איורים שהיו בהם המסקנות הציוריות של האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם.

החיבור בין כתמי הצבע החופשיים לקווי המתאר (קונטורים) ולפעמים אפילו לחלקי או שרידי הקונטורים, שניכרת בהם השפעה של פרנסואה, היו סימני ההיכר של שארמץ. ואם תוסיפו לזה את הקומפוזיציות המפתיעות מלאות התנועה, תבינו למה אני כל כך אוהב אותו.

כשתראו אם הסרטונים שהבאתי בסוף ההפוסט, תבינו למה מילטון גלייזר אמר עליו את המשפט: "מר שארמץ השקיע לעיתים קרובות עבודה רבה בקו הכי חסר חשיבות לכאורה כדי להבטיח את תחושת המיידיות שלו". ואכן המילה "מיידיות" מתארת היטב את רוחו של שארמץ.

שארמץ אייר וכתב גם ספרי ילדים ברוח האיור החופשי שלו. אחד הספרים הוא זה:

הספר יצא לאור בשנת 1967 והודפס בשלושה צבעים בהפרדת יד.

ספר אחר שלו שזכה להצלחה היה זה:

בו הוא הראה מה אפשר לעשות עם שפם החתול:

ובכלל הוא אהב מאוד לצייר חתולים:

וגם כלבים:

בחלק מספרי הילדים שאייר הוא הוכיח את יכולותיו בסגנון כמעט גיאומטרי, שהיה מקובל מאוד בשנות ה-50, השנים בהן חבריי ואני למדנו איור אצל יוסי שטרן:

שם הוכיח לא רק את יכולת הסגנוּן שלו, אלא גם הציג שילוב מושלם בין כתמי הצבע לרישום.

מתחום הפרסום, שגם בו היה שארמץ פעיל מאוד, בחרתי להציג כאן כמה איורים שעשה לעידוד תיירות הפנים בארצות הברית:

שארמץ, אחד המאיירים האהובים עליי, הלך לעולמו לפני 19 שנה, ב-4 בספטמבר 2005.

את הדרך שבה החזיק את העט והדרך המהירה שבה רשם, ועוד דברים עליו, תוכלו לראות פה ופה. אלה הם למעשה שני חלקים של סרט אודותיו שיצרה בתו קטרינה. אני מאוד ממליץ לכם לצפות בהם.