קוונטין בלייק – אנתולוגיה של קוראים

לפני כמה שבועות קיבלתי מתנה נפלאה מחברי ג'יי לביא, את הספר הזה:

שם הספר הוא Quentin Blake – An Anthology of Readers.

זה ספר שהוציאה חנות הספרים הלונדונית שָפֵּרו.

בספר יש 51 רישומים של קוונטין בלייק, בהם נראים גברים, נשים וילדים כשהם קוראים ספר.

החנות לספרים הנדירים שפרו, השוכנת ברחוב ניו-בונד מס' 94, ביקשה מקוונטין בלייק שיצייר את הרישומים האלה והוציאה אותם בספר נפלא, במהדורה של 100 עותקים ממסופרים, שבכל אחד מהם הדפס חתום של בלייק:

העותק שקיבלתי מג'יי הוא מספר 40.

אז לפני שאציג רישומים מהספר, כמה מילים על קוונטין בלייק, שכבר הופיע פעמים רבות כאן בבלוג.

בעיני רבים בלייק הוא המאייר החשוב ביותר לספרי ילדים שחי היום. הוא נולד ב-1932 ועדיין פעיל מאוד.

פעם, כששאלו אותו אם יש שינוי באיורים שלו שנגרם עם הזמן, הוא אמר: "40 שנה הייתי מצייר בעמידה, והיום אני מצייר בישיבה", ואז הוא הוסיף: "גם שכיבה זה בסדר. הנה תראו את מייקל מרפוגו, הוא כתב כמעט את כל הספרים שלו בשכיבה".

בלייק אייר למעלה מ-500 ספרים. הראשון שאייר היה זה:

הוא אייר עוד כמה ספרים של ג'ון יאומן, אבל רבים מכירים אותו בגלל שיתוף הפעולה ההדוק שהיה לו עם רואלד דאל.

ברשת יש המון פרטים על האיש, אז אני חוסך מכם. כן אבל אני מבקש להגיד כמה דברים על השפה האיורית שלו:

בלייק בקושי למד אמנות באופן סדיר. הוא למד אנגלית בקיימברידג' והתכוון להיות מורה לאנגלית, אבל אז גילה את עולם האיור, בעיקר בגלל צייר ומאייר בשם בריאן רוב, שטיפח אותו, ובלייק מזכיר אותו בכל ריאיון. הוא כמעט לא למד רישום מהטבע. "אני לא טוב בזה", הוא אומר. "הכול אני ממציא". תזכרו את זה כשתראו את רישומי הקוראים שלו בהמשך. "כולם אומרים שבטח נורא קל לצייר את האיורים שלי, שנראים קצת כמו קשקושים".

"ומישהו אפילו אמר לי שזה מזכיר לו את פרד אסטר, שנותן את התחושה שמה שהוא עושה קל מאוד לביצוע…"

"נכון", אומר בלייק, "זה קל מאוד אחרי שאתה עושה הכנה של שנים".

חלק גדול מהאיורים בלייק מצייר על שולחן אור, כשהסקיצה מתחת לנייר, ואז הוא אומר שיש לו חופש מושלם, כי הוא לא צריך לעסוק בתנוחה הבסיסית.

החל משנת 1968, שאז אייר את הספר הראשון שגם כתב, הוא מעדיף לאייר ספרים שהוא עצמו כותב. אבל העבודה המשותפת רואלד דאל ממשיכה גם אחרי מותו של דאל.

"די קשה לי לאייר בניינים ומכוניות, אבל אני מאד אוהב לצייר ציפורים". ראו לעיל את ההדפס החתום שצורף לספר שקיבלתי.

כששאלו אותו מה הוא עושה בזמנו הפנוי, ענה בלייק: "אני לא תמיד יודע מתי נגמרת העבודה שלי ומתי מתחיל הזמן הפנוי, אבל אני אוהב לקרוא ואוהב טיולים למקומות שבהם אני יכול לראות ציפורים". כנראה שבהייסטינגס יש הרבה ציפורים, כי לבלייק יש שם בית, למרות שהוא גר בלונדון. בלייק לא נשוי ואין לו ילדים.

הנה ההקדמה שכתב בלייק לספר הנ"ל. תודה לענת פוֹֹקס על התרגום:

על האיורים של "קוראים" אני מבקש להאיר כמה נקודות מעניינות. אחת היא שקריאה היא אחת הדיסציפלינות שבהן יש לי הסמכה; לפני כחצי מאה היה לי הכבוד ללמוד אנגלית בדאונינג קולג' בקיימברידג' מפיו של פ. ר. ליוויס, המבקר הספרותי הראוי לציון  של התקופה. ליוויס היה דוגמטי, אבל אם השכלת להבין אותו, הוא עזר לך לקרוא טקסט גם בצורה ביקורתית וגם כאדם. תמיד הערכתי את הזמן שהייתי במחיצתם של המטפיזים – פופ, הופקינס וגם (כמובן בגלל ליוויס) ד.ה. לורנס. באותו זמן ליוויס עדיין לא גילה את הגאונות של דיקנס. הספר זמנים קשים בלט כיצירה מלאת כישרון, אבל רק מאוחר יותר הוא גילה את העושר המדהים של תקוות גדולות, בית קדרות ודוריט הקטנה.

עזבתי את קיימברידג' כקורא נלהב, ומה יכול להיות יותר נחמד מלצייר אנשים אחרים קוראים. אפילו עכשיו בעידן האייפד והטלפונים החכמים, לספרים יש יותר מה להציע. לא הטקסט כמובן, אלא הנוכחות הפיזית – המראה, התחושה, הריח – ואתם תראו שבין אוהבי הספרים שלי יש אחד שמתקרב ככל האפשר לספר עבה, ואחר שמתפעל מכריכה נאה. ועוד אחד שמריח את הספר בריכוז.

לא רק שאנשים ממשיכים לקרוא ספרים, אלא שהם קוראים בכל מקום. תראו שיש לי קוראים בזמן הקניות, תוך כדי נסיעה, על חוף הים, בגשם, במיטה ובצל העץ עם כריך וכוס יין. אני חושב שזה האחרון זה מה שאני הייתי רוצה להיות, למרות שזה מזכיר לי כמה פעמים שקראתי בחוץ כשהרוח נשבה בחוזקה.

אבל הכי מעניינים אותי הם הקוראים הפשוטים, כמו שאומרים, והם אלה שאני הכי רוצה לצייר – ההצגה הקטנה של המחוות והתגובות שלהם, התנוחות שבהן אפשר למצוא אותם קוראים, הבעות הפנים שלהם – ספקנות, הבנה, התרגשות ועונג. רבים מהם אולי מרוכזים במילים שלפניהם, אבל לא יכולתי להימנע גם ממראה של שעמום. אולי צריך להגיד שאת כל הקוראים האלה והמצבים האלה לא ציירתי מהסתכלות. את כולם המצאתי תוך כדי שחשבתי על תנוחות שונות בהן אני קורא.

ואם קריאה היא חשובה עבורי, אחת הסיבות היא שרוב חיי כאמן הייתי מאייר. זה גרם לכמה שיתופי פעולה נהדרים – מאתמול ומהיום – דאל וויליאמס וכותבים מהעבר כמו סירנו דה ברז'רק, לה פונטיין וולטייר. אז תסלחו לי אם אוסיף ואומר שאני מקווה שחלק מהקוראים גם מסתכלים על התמונות.

אז הנה איורים מהספר:

ולסיום אני מרשה לעצמי להציג גם כמה איורים שלי באותו נושא:

עוד איורים על ספרים וקריאה ראו כאן.