אי המטמון – גן עדן למאיירים

מעולם לא הסתרתי את אהבתי לסופר רוברט לואיס סטיבנסון, שבעיניי הוא גדול מספרי ההרפתקאות, וברשימות שלי כתבתי הרבה על סיפוריו.

אחד מהחלומות שלא הגשמתי היה לתרגם מחדש את היהלום של הרג'ה ולהוציא אותו כספר מוער.

פעמים רבות הגעתי למקומות בהם מתרחשת העלילה של "היהלום" אבל לא השלמתי את המשימה.

אני אוהב מאוד גם את הסיפור הנפלא הביתן על הדשא שתורגם לעברית רק פעם אחת, וכמובן אוהב כמו כולם גם את דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד.

ודווקא את אי המטמון, אחד הספרים הכי אהובים על ילדים ובני נוער, אני פחות אוהב. ואני אפילו מרשה לעצמי לחשוב שגם סטיבנסון לא ראה בו את פסגת יצירתו. וכך גם לגבי הספר נחטף, או כמו שהוא נקרא בתרגום שקראתי בילדותי גונוב גונבתי (איזה תרגום נפלא!).

ולמרות שאי המטמון פחות מוצלח מהסיפורים הקצרים שלו (כן, כדאי לקרוא גם את מועדון המתאבדים הנפלא!), המאיירים, ובעיקר אלה שלהוטים אחר ספרי הרפתקאות, רואים בספר הזה הזדמנות נפלאה להפגין את כוחם.

בעברית יצא הספר הזה בכמה תרגומים. את הרשומה הזאת אפתח עם הספר הזה:

הוא יצא בשנת 1994 בספריית מעריב, כשהמו"ל והעורך הראשי שלה היה ידידי המנוח אריה ניר.

מתישהו בתחילת שנות ה-90 הגיע אליי הזוג ויינשטיין, עולים חדשים מברית המועצות, עם בתם בת ה-15 או ה-16, ז'ניה (יבגניה). הם הראו לי עבודות של ז'ניה שעשתה עוד בברית המועצות, ואני ראיתי אצל הילדה המקסימה והביישנית כישרון בלתי רגיל. הצעתי לז'ניה ללמוד אצלי, ואפילו ללא תשלום. ההורים שלה קצת היססו אבל לשמחתי הסכימו. ז'ניה התקבלה לבית הספר "תלמה ילין" ולמדה גם שם וגם אצלי. בדצמבר 1993, ז'ניה עשתה עבודת גמר בהנחייתי בנושא אליס בארץ הפלאות. כדי להציג את הכישרון יוצא הדופן של ז'ניה, הנה כמה עמודים מהעבודה שלה, איורים ל"אליס":

ז'ניה לצערי לא הפכה למאיירת, והיא חיה כעת בקנדה. אולי היא במקרה תראה את הרשומה ותגיב… אני ממש מתגעגע אליה.

כשאריה ניר עמד להוציא את הספר אי המטמון הוא התלבט באיזה מאייר לבחור. הצעתי לקחת את ז'ניה, ולשמחתי כך עשה.

הנה השער הפנימי עם ההקדשה של ז'ניה:

הנה שבעה איורים שלה מהספר:

כמה חבל שהיא לא המשיכה באיור. נדמה לי שכעת היא בתחום ההיי-טק, ואין לי ספק שגם שם היא עילוי.

מכל המאיירים שאיירו את אי המטמון, אני אוהב מאוד את האיורים של מרווין פיק:

בספר הזה:

מי שעוקב אחריי מכיר את האהבה שלי למרווין פיק.

האיורים של פיק, בעיקר בספר הזה, מאופיינים בקווקוו מיוחד, שגם אם הוא בא רק לתאר רקע, הוא משתתף פעיל באיור, כמו האיור הזה של ג'ון סילבר:

או בזה:

הקומפוזיציות שלו מיוחדות, כי באיורים רבים הגיבורים או העלילה נמצאים רק בחלק של החלל ואת השאר הוא משאיר ריק. כמו באלה:

לפעמים הוא מתאר דמות רק בקווים אחדים:

הביטו בפרטים מוגדלים מתוכו:

או באמצעות הניגוד הזה עם הרקע, עם המון קווים ופנים מינימליסטיות:

לפעמים הוא נשאר רק עם הקונטור:

ולפעמים הוא מוותר על הקונטור:

והנה האיור האייקוני, שרבים מתייחסים אליו כאל אחד האיורים היפים שנעשו אי פעם:

הרשומה הזאת לא תעסוק בכלל האיורים שנעשו לספר הפופולארי הזה, אלא רק באחד הגיבורים, מן הדמויות הידועות ביותר בספרי ההרפתקאות, ג'ון סילבר, או כפי שהוא נקרא באנגלית – Long John Silver.

מה קורה כשהופכים דמות ספרותית לדמות חזותית (נושא שאני חוזר עליו הרבה כשאני מדבר על איור)?

סופר יכול להכניס לעלילה דמות מסתורית שהגיבורים בספר, בעיקר בתחילת הסיפור, מתייחסים אליה די בחיוב או לפחות לא בשלילה, ולקראת הסוף מתברר שמדובר באדם איום, רוצח סדרתי וכו'.

הנער ג'ים – שמספר בגוף ראשון את הסיפור – פוגש את לונג ג'ון סילבר ואפילו מתיידד איתו, אבל הקוראים, אפילו אלו מביניהם שקוראים את הספר בפעם הראשונה, יודעים שסילבר הוא בעצם פיראט אכזר. אז מה יעשה המאייר? איך לצייר או ללהק אותו?

הנה קטע שבו ג'ים פוגש את את ג'ון סילבר:

במכתבים שלו סיפר סטיבנסון שמי ששימש לו השראה לדמות של ג'ון סילבר היה ידידו ויליאם ארנסט הנלי, משורר, סופר, מבקר ועורך בריטי (1903-1849), שבנערותו נכרתה לו רגל אחת.

הנה הוא בתצלום ובציור:

אחד הדברים הבולטים אצל הנלי בכל הצילומים הוא הזקן. בתיאור שמתאר ג'ים בספר, כפי שקראתם, לא מוזכר זקן. אני מודה שאני לא יודע מה הייתי עושה כמאייר עם המשפט: "פניו היו גדולות כרגל חזיר". אבל כנראה לא הייתי מצייר לו זקן.

אז עוד לפני שאציג את ג'ון סילבר הארוך באיור, הנה כמה סילברים מהבמה ומהקולנוע (לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי). אחד הראשונים על הבמה היה השחקן ארתור בורשייה (Arthur Bourchier) ששיחק במחזה בשנת 1883:

וכאן הוא בקריקטורה:

וזהו רוברט ניוטון (1965-1905), בלי זקן:

והנה אורסון ולס הנפלא, עם זקן כמובן:

והנה צ'רלטון האסטון, עם זקנקנן:

נראה לי שרוב הבמאים בחרו בדמות שלא תיראה מפחידה מאוד, ואת השינוי ביחס של הצופה אליו הביאו לכלל ביטוי באמצעות המשחק של מי שגילם את הדמות.

וכעת למאיירים.

את לונג ג'ון סילבר הנפלא של מרווין פיק כבר הראיתי למעלה, אבל הנה הוא שוב באיור אחר:

הערה בעניין הרגל: מאחר שאת התפקיד שיחקו שחקנים עם שתי רגליים, בקולנוע של אז היה אפשר "לכרות" לסילבר רק את החלק התחתון של הרגל. אבל באיור, כמו שכבר ראינו אצל פיק, היה אפשר כמובן לאייר גם סילבר כזה:

אחד הסילברים הראשונים באיור היה זה:

המאייר הוא ויליאם ניקולסון (Nicholson).

בעבר כתבתי על ניקולסון, שהיה חרט, מאייר, סופר וצייר תפאורות מאוד מצליח בזמנו, אבל היום הוא מוכר בזכות בנו, בן ניקולסון, אחד הציירים הכי נחשבים באיים הבריטים, שהשתמש בעיקר בסרגל, ובאירופה לא מבינים מה האנגלים מצאו בו.

אכן, רוב המאיירים בחרו א. לכרות לו את כל הרגל ו-ב. להגזים עם החלק ה"פיראטי" באישיותו, ומעטים הקפידו לצייר אותו גבוה במיוחד, מה גם שה"ארוך" מאוד מודגש בשמו וגם ג'ים מספר את זה ברגע שהוא פוגש בו.

הנה סילבר באיור של פ.ק. שונובר (F.E. Schoonover):

והנה הוא באיור של פיטר ג'קסון:

וכמובן באיור של סטדמן, שמככב על עטיפת הספר:

והנה שני איורים מסרטי אנימציה סובייטיים משנות ה-80:

הרוסים ממש התעלמו מהמילה "ארוך" בשמו…

והסילבר האחרון שאציג הפעם הוא זה של גילארם פראנקו (Guilherme Franco):

ניסיתי, בהצלחה מוגבלת, להעביר את הבעיה שאיתה מתמודדים מאיירים וגם במאים, בבואם לתאר דמות שכל העולם מכיר אפילו עוד לפני שקרא את הספר או ראה את הסרט.

על סיפוריו של רוברט לואיס סטיבנסון עוד אכתוב בהרחבה.

ולסיום, חלק מעטיפות התרגומים של אי המטמון שיצאו בעברית:

אגב, שימו לב שברגע שמישהו תרגם את השם ראשון וקרא לו "אי המטמון", אף אחד לא העז לשנות ולקרוא לו "אי האוצר", שזה יותר מדויק אבל נשמע ממש מוזר…