אז איך סופר ומאייר עובדים ביחד?

אפרים סידון ואני מעבירים הרבה הרצאות שעוסקות בשיתוף הפעולה בינינו, גם בפני ילדים וגם בפני מבוגרים, ותמיד עולה השאלה: "איך סופר ומאייר עובדים ביחד?"

לכן החלטתי להביא עוד רשומה בנושא הזה, למרות שבעבר כתבתי על כך הרבה.

בריאיון עם מאיירת הילדים דבי רידפת אוהי, היא אמרה את הדברים הבאים:

"כשביקשו ממני בהוצאת "סיימון אנד שוסטר" לאייר את ה"פיקצ'ר בוק" הראשון, הופתעתי מהחופש יצירתי הרב שנתנו לי. המנהלת האמנותית של ההוצאה אמרה לי שהיא לא נותנת לי לפגוש את המחברת, וזה כדי להגן עליי מפני נטייתם של סופרים להדריך מאיירים ואפילו לדרוש מהם לצייר בדיוק כפי שהם רוצים".

הנה כך היא מתארת את זה:

לדברי ריפאת אווי "סופרים רבים מזדעזעים לגלות שגם למאייר יש מה להגיד".

מצד שני, לפעמים העורך דורש מהסופרים לשנות את הטקסט בהתאם לאיורים.

ברשומה הזאת לא אספר על יחסים שלי עם סופרים. פה ושם כתבתי על זה. בכל מקרה זאת הזדמנות טובה להודות לחברתי המאיירת הגדולה אורה איתן על המשפט שאמרה, שאימצתי ממנה:

"הכי אני אוהבת לאייר לסופרים מתים".

מדי פעם אני פוגש, אישית או ברשת, מאייר שדווקא אוהב מאוד לשמוע מה יש לסופר להגיד, ואפילו כאלה שחושבים שהתפקיד שלהם זה לרַצות את הסופר.

אז הנה כמה הרהורים על "העבודה המשותפת":

מי זה "הסופר" ומי זה "המאייר"?

ברוב המקרים המושג "מאייר" מתאר מקצוע, כלומר יוצרים שעובדים רק באיור (ולפעמים כמובן גם מלמדים איור). לעומת זאת המושג "סופר של ספרי ילדים" מתייחס לאחוז קטן מאוד של כותבי ספרי הילדים (דהיינו, אנשים שזה המקצוע שלהם). כאשר סיימתי את בצלאל בגיל 19, אחרי שאיירתי רק ספר אחד (באופן מסחרי), יכולתי כבר להגיד על עצמי שאני מאייר. חבר שלי, רואה חשבון, שבגיל 68 כתב ספר לנכדיו, יחשוב כמה פעמים לפני שיציג את עצמו כסופר לילדים.

מה מבקש המאייר מהסופר?

בהוצאות הספרים הגדולות, גם באירופה ובעיקר בארצות הברית, המו"לים מונעים מהסופר לפגוש את המאייר, כפי שהעידה ריפאת אווי לעיל, למעט כמובן במקרה שהשניים עובדים מראש ביחד.

הנה מה שהמאיירת לורנה קרינגטון (Lorena Carrington) מבקשת מהסופרים:

"תן למאייר לנשום. בבקשה אל תשלח לי "מדריך", או סקיצות, או הוראות. אם לדמות שלך יש צמות או שלכלב יש רטייה על העין, וזה לא כתוב בטקסט, אז תאר לי את זה רק אם זה קשור לעלילה ולא כי זה סתם בא לך או שדמיינת את זה. אנחנו לא צריכים לדעת מה דמיינת, תן לנו להפתיע אותך".

שיתוף פעולה בין זוגות

בעבר כתבתי כמה רשומות על זוגות, וגם אם מדובר בזוגות שהם רק ידידים, אם העבודה ממש משותפת כמובן שזה יפה ומבורך.

ומה אם הכותב והמאייר הם אותו אדם?

פעם בהרצאה, כשנשאלתי את השאלה הזאת, השבתי שלדעתי גם במקרה כזה עדיף שהסופר והמאייר לא יפגשו. שמתי לב שארבעה אנשים מהקהל יצאו ואחת צעקה לי ללכת לטיפול.

לפעמים יש גם מאייר שהוא המחבר, אבל מישהו אחר כתב.

הדוגמה הכי יפה שאני מכיר לכך היא אחד הספרים היפים ביותר שנעשו בארץ, וזה הספר הזה:

אבנר כץ הגה ואייר את הסיפור וביקש מחברו יורם טהרלב לכתוב ולחרוז.

האם כדאי לפנות למאייר שהוכיח את עצמו?

בימים שעדיין נחשבתי למאייר "מוכר" ואפילו מצליח, בעיקר אחרי שיצאו הספרים והילד הזה הוא אני או האריה שאהב תות, הוצפתי בבקשות לאייר כתבי יד. אמרתי אז למחברים, ואני אומר גם היום: "רוב העורכים ממש לא אוהבים שהמחבר מביא להם 'נדוניה' בדמות מאייר, גם אם מדובר במאייר ידוע ומצליח, אלא במקרים שלזוג יש כבר ספרים משותפים שראו אור ובוודאי אם הם הצליחו. למשל רואלד דאל עבד באופן די קבוע עם קוונטין בלייק; מאיר שלו עם יוסי אבולעפיה, ויש עוד המון דוגמאות כאלה.

הירארכיה

לעיתים קרובות אני שומע את המשפט: "המאייר לא פחות חשוב מהסופר", מה שמעיד בדיוק על ההפך. ברגע שאשמע את המשפט: "הסופר לא פחות חשוב מהמאייר", אסיק מכך שאכן יש שוויון. אפילו המשפט – ששמעתי מכמה מו"לים: "אני מקפיד שהשם של המאייר לא יהיה קטן יותר מהשם של הסופר" – מעיד שעדיין אין שוויון.

וכעת לארבעה מקרים ידועים מההיסטוריה של ספרות הילדים:

אתחיל משיתוף הפעולה של לואיס קרול וג'ון טניאל בספרים אליס בארץ הפלאות ואליס בארץ המראה. מדובר בשני יוצרים ויקטוריאנים שלא סבלו איש את רעהו וגם איש את יצירתו של רעהו. חוקר אחד בשם פול טנקרד טען שהשניים לא הסתדרו מאחר שהיו דומים מדי זה לזה. בעיקר הוא מסתמך על זה שהשניים היו פרפקציוניסטים. יחד עם זה טנקרד טען שמדובר בשידוך מגן עדן.

אני סבור שפרט לדמיון בפרפקציוניזם, השניים היו שונים מאוד זה מזה. טניאל היה מבוגר מקרול ב-12 שנה, וכאשר נכתב אליס, הוא היה הרבה יותר ידוע מקרול. את הספר המקורי קרול אייר בעצמו, אבל הוא קיבל את דעתם של חבריו, ובעיקר של ג'ון רסקין, שאמרו שהאיורים שלו לא מתאימים לספר מסחרי.

הנה אליס של קרול:

והנה אליס של טניאל:

והנה השוואה בין שתי סצנות מהספר שהשניים ציירו:

האיור של קרול מימין ושל טניאל משמאל:

וכאן האיור של קרול למעלה ושל טניאל מתחתיו:

וזהו האיור היחיד מתוך 94 איורים שטניאל צייר לשני ספרי אליס, שאותו לואיס קרול הודה שהוא אוהב:

קרול נתן לטניאל כל מיני צילומים וביקש ממנו להתבסס עליהם וגם על מודלים חיים. טניאל האוטודידקט התעקש לצייר מהזיכרון החזותי הנהדר שלו.

טניאל לא ראה את העבודה על 94 האיורים לשני ספרי אליס כאיזה שיא בעבודתו. הוא ראה בהיותו המאייר הראשי של "הפאנץ'" את עיקר עבודתו. שבאותו זמן היה כבר בתהליך של איבוד ראייה, הוא רצה ללכת כבר לפרוש לביתו ולצייר בצבעי מים.

(מעניין שכל החוקרים מתעקשים לספר שדווקא בגלל ליקוי הראייה שלו, בצבעי מים היה קל יותר לצייר. אני מודה שזה קצת מוזר בעיניי, מה גם שטניאל היה מוכר כאשף הקו).

אבל למרות היחסים הרעים בין השניים, התוצאה נחשבת למושלמת דווקא בגלל שהטקסט של קרול מבוסס על  דמיון פנטסטי ואילו טניאל ידע לנטוע אותו ב"מציאות", שכן אין דבר שהנונסנס אוהב יותר מאשר להיות נטוע במציאות. זה הפרדוקס היפה של הנונסנס.

מוכר גם המקרה של אריך קסטנר ווָלטר טרייר בספר אמיל והבלשים ובספרים נוספים. השניים היו בידידות מסוימת, אבל זאת לא הייתה קרבה של ממש. שתי הערות יש לי על הקשר המופלא בין השניים. האחת היא שקסטנר ידע להפריד בין ספרי הילדים שלו, דהיינו הצד ה"אופטימי" שלו, לבין השירים הסאטיריים ואפילו הסרקסטיים שלו. טרייר התאים לו מאוד בספרי הילדים, ואילו עבור השירים בחר קסטנר במאיירים אחרים.

והערה שנייה: לדעתי טרייר היה טוב יותר בספרי הילדים שאהב או שראה עצמו מתאים להם, ודווקא בספר הכיתה המעופפת שקסטנר חשב שהוא הטוב בספרי הילדים שלו, הציורים של טרייר פחות טובים. זאת כמובן דעתי האישית, ואני אומר את זזה כמעריץ של טרייר וכמי שאוהב מאוד את הכיתה המעופפת.

הנה כמה איורים מהכיתה המעופפת:

מי שרוצה להיזכר כמה הקשר של הזוג הזה מוצלח, שיביט בספר אמיל והבלשים שיצא לאחרונה כקומיקס:

והנה דמותו של גרונדייס מאמיל והבלשים, שטרייר העניק לו ביטוי חזותי:

וזהו אחד האיורים של טרייר שאני אוהב. טרייר הצליח לתת לכל אחת מהדמויות אופי מיוחד באמצעות תנוחת הישיבה, הכתיבה והמבט:

וכעת לעוד שילוב שכולם מכירים – א.א. מילן וארנסט שפארד בספר פו הדוב. גם כאן יחסי החברות לא היו הדוקים. שפארד מספר שבכל פעם שהיה פוגש את מילן היה צורך להפעיל את ה"חברות" מחדש. פה ושם היו גם ויכוחים על מה ואיפה צריך לאייר. אבל את התוצאה המוצלחת אפשר לסכם בדברים שכתב מילן:

"כשאמות, אבקש ששפארד יצייר על המצבה שלי (אם יש מקום) שני איורים:

ואז פיטר, השומר של גן העדן, יראה אותם ויחשוב שאני ציירתי אותם ויכניס אותי מייד לגן עדן".

והנה עוד שתי סקיצות שעשה שפארד:

אסיים כאן, במשפט שבו סופר בעצם נותן רשות למאייר שלו להגיע לגן עדן. והרשומה הבאה תוקדש כולה לשיתוף פעולה ידוע נוסף, שיש לי הרבה מה לספר עליו.