חזון גוליבר – האם לאפוטה כבר כאן?

המקרה של גוליבר אופייני מאוד לספרות של המאה ה-18 – ספר שממש ממש לא נועד לילדים וקשה לקריאה גם למבוגרים, חלק ממנו הפך לספר ילדים קלאסי וחלק מוכר כסאטירה מתוחכמת למבוגרים.

אז בשביל הסדר:

הספר הראשון של מסעי גוליבר מתרחש בליליפוט, ארץ הגמדים.

זה החלק האהוב ביותר כעיבוד לילדים.

הספר השני מתרחש בארץ ברוב-דין-נאג, ארץ הענקים.

גם הוא עובד כמובן לספר ילדים, קצת פחות מבוקש.

הספר השלישי מתרחש בארצות: לאפוטה, באלני-בארבי, לונג נאג, גלוב דוב ויפן.

לחלק הזה תיוחד הרשומה.

הספר הרביעי הוא בארץ ההוינהנהונים, הארץ שבה הסוסים הם האדונים היפים והחכמים ובני האדם (ה"יאהו") הם יצורי הפרא הפרימיטיביים. זהו החלק של מסעי גוליבר שנחשב לאחת היצירות הסאטיריות החשובות של כל הזמנים.

דווקא הפרק השלישי, שהוא מורכב יותר מבחינה ספרותית מכל השאר, לא זכה לפירושים או לעיבודים רבים. אולי בגלל שסוויפט מתקיף בו את תפיסת העולם המדעית ורבים היום לא מסכימים איתו. מה גם שאפשר למצוא אצל סוויפט כמה טעויות מביכות (ראו להלן).

בחרתי לכתוב ברשומה הזאת על לאפוטה ובאלני בארבי וזאת בעקבות רשימה שכתבה אישה חכמה ושמה מרינה גורביס.

אז לפני שאביא דברים של גורביס ושלי על לאפוטה, אזכיר את העלילה.

לאחר שגוליבר שהה זמן מה באנגליה, הוא הפליג באוניה "תקווה גדולה" וכשהפירטים עלו עליה הם הורידו אותו בסירה קטנה לים. הוא נחת על אי מרוחק ואז ראה מעליו את המראה הזה:

הנה עוד כמה איורים שבהם נראה גוליבר כשהוא מגלה את לאפוטה:

מאיירים רבים אהבו את הסצנה הזאת. הנה עוד כמה איורים:

גוליבר מספר שמעלים אותו לאי המעופף:

כשהוא מגיע לאי ששמו לאפוטה מתברר לו שתושביו עוסקים רק במתמטיקה, גיאומטריה ומוזיקה.

הנה התיאור של היכל המלך מלווה באיור של גרנדוויל:

אחר כך באנו לארמון המלך אל חדר האורחים. ראיתי שם את המלך יושב על כיסא והאצילים עומדים מימינו ומשמאלו.

לפניו ניצב שולחן גדול ועליו מין גלובוס וכל מיני כלי הנדסה. הוד מלכותו כמעט לא שם לב אלינו…

ואז מספר גוליבר שליד המלך ואנשי המעלה יש משרתים שנקראים "טופחים".

הם מחזיקים במוט שאליו מחוברות שלפוחיות, שבהן אבנים קטנות ומדי פעם הם טופחים למלך ולאצילים על אוזניהם ועל פיהם כדי להחזיר אותם למציאות ולמי שבא לשוחח איתם.

הנה שני איורים מאוצר האיור:

והנה המלך והטופחים באיור שלי:

וכאן מתברר לגוליבר, וגם לנו הקוראים, שהאי המעופף שולט על המדינה שמתחתיו, באלני-בארבי, שאזרחיה מסכנים וסובלים מכך שאין קשר בין הנוסחאות המתמטיות של תושבי לאפוטה לבין הביצועים המעשיים של כל מה שמתרחש במדינה. אין שום דבר אנושי, מעשי או מוסרי בתפיסות של המתמטיקה הגבוהה.

ואז יורד גוליבר לבקר במדינת באלני-בארבי.

ושם הוא פוגש את התושבים הנבערים והמסכנים. הנה כאן באיור של גרנדוויל:

שיאו של הטיול בבאלני-בארבי הוא הביקור של גוליבר באקדמיה שבבירה בלאגאדו, שם הוא פוגש מדען שמנסה להפיק קרני שמש ממלפפונים ומדען אחר שמנסה להפיק מזון מצואת אדם. בהמשך אביא עוד דוגמאות כדי שאוכל להכין להם איורים.

את תמצית העלילה הבאתי כדי לספר על הרשימה של מרינה גורביס שנפתחת בדברים הבאים:

בכל פעם שאני מתקשרת לקו שירות לקוחות ומקבלת מענה קולי לא אנושי עם הציוויים שכולנו מכירים: "חזור לתפריט הראשי",  "הזן את…", "הקש על…" וכל הדברים שאתם נתקלים בהם יום יום, אני חושבת על האי לאפוטה ממסעי גוליבר, על האוכלוסייה המשכילה שם, שהייתה אובססיבית למתמטיקה וגיאומטריה. מסכת הייסורים הלא אנושיים שבהם האוטומטים, שנועדו לכאורה לשרת אותנו, הופכים גם אותנו לאוטומטים ומחסלים כל מה שמיוחד בנו, את עקבות המבטא שלי, יכולת הניסוח שלי או כל סימן היכר אישי אחר.

אני מודה לגברת גורביס שהאירה את עיניי. הריחוק הזה בין האי המרחף לאפוטה לבין הארץ האומללה שמתחתיה הוא בדיוק כמו הריחוק בין מי שהחליט שכעת אי אפשר לבוא סתם לבנק, אלא לעשות את כל הסידורים באופן דיגיטלי ממרחק, לבינינו המשתמשים.

הנה התושבים של באלני-בארבי:

כשגוליבר יורד לשם ורואה אותם עם המבט המבוהל הזה, לי הקורא הם מזכירים אותנו הטכנופובים, שמנסים להבין איך לפנות לאיזה מוסד, או מה הם אומרים שם במהירות במודעות הפרסומת ברדיו במהירות של 200 קמ"ש אחרי שהם מציעים לך הלוואה מאיזה בנק, ואם זה כפוף לתקנון אז למה אני נהיה כפוף כשאני מנסה לברר מה זה "התקנון".

כמו שקורה לפעמים בסאטירה, ממרחק של זמן הכוונות המקוריות של המחבר יכולות להתפרש באופן אחר בתקופות אחרות. כשסוויפט כתב את הפרקים על לאפוטה ובלאני-בארבי, הוא התכוון – כך מבינים רבים וכך גם אני מבין – בעיקר לדרך שבה אנגליה שולטת באירלנד, כולל כל מיני רעיונות הזויים שעזרו לאנגלים להתעשר על חשבון האירים, רעיונות שלא היה בהם שום יסוד אנושי, שבעקבותיהם כתב סוויפט בין השאר את הצעה צנועה. וזה נתמך גם על ידי הלך הרוח של הגילויים המדעיים של ניוטון והחברה המלכותית באנגליה.

הפרשנות של גברת מרינה גורביס, שנראית לי מאוד, עוסקת רק בחלק ה"מדעי", שבו רק היעילות הכלכלית נחשבת, והצד האנושי, שלא לומר המוסרי, לא נכלל בשיקולים האלה.

גורביס, ילידת אוקראינה, שמכהנת כמנכ"ל מכון העתיד באנגליה, מזהירה מפני הבדידות שהחדשנות המדעית מביאה לעולם, ממש כמו המרחק בין לאפוטה ובלאני-בארבי.

גם במקרים הנדירים שבהם אני נפגש עם מישהו שעובד במה שמכונה "היי-טק" אני לא מבין במה הוא עוסק, והוא גם לא מתעניין במה שאני עוסק.

מי שקורא את גוליבר בעיון די מופתע לגלות שלמרות שהאי המעופף לאפוטה הוא משכנם של המכורים למדע, דווקא האוניברסיטה ומכוני המחקר נמצאים למטה, בבלאני-בארבי. מעטים התייחסו לזה אבל לי נראה שלסוויפט היה חשוב להדגיש שבדיוק כמו שאין טעם לחיות בעולם של מספרים ועובדות מדעיות בלי טיפה של מעשיות, כך גם המחקר המעשי בלי ידע בנתונים מדעיים גם הוא מגוחך מאוד.

בסיור של גוליבר באוניברסיטה של בלאני-בארבי, שהוא בהחלט אחד הפרקים הכי מצחיקים במסעי גוליבר, פוגש גוליבר חוקרים שונים ומשונים.

הקטעים שלהלן הם בתרגום שלי, מכיוון שהתרגום לעברית של מ. מבש"ן – שאומנם אהוב עליי מסיבות נוסטלגיות – קשה להבנה.

האקדמיה לא ממוקמת כולה במבנה אחד, אלא במספר מבנים משני צידי הרחוב, מבנים שהיו שוממים ונרכשו והוכשרו לדבר.

התקבלתי בנעימות על ידי המנהל שליווה אותי ימים רבים באקדמיה. בכל חדר היה איש אחד או שניים, ואני ביקרתי בלא פחות מחמש מאות חדרים.

האיש הראשון שראיתי היה דל מראה, בעל פנים וידיים מפויחות. שיער ראשו וזקנו היו ארוכים, סבוכים וחרוכים בכמה מקומות. בגדיו, חולצתו ועורו היו בצבע אחד. הוא עבד שמונה שנים על מיזם להפקת קרני שמש ממלפפונים ושימורן בצנצנות שנסגרו באופן הרמטי, שבימים קרים היו מוציאים אותן כדי לחמם את האוויר. הוא אמר לי שהוא בטוח כי בעוד שמונה שנים הוא יוכל לספק לגני הממשלה מספיק קרני שמש; אבל הוא התלונן שהתקציב שלו אוזל והפציר בי שאתן לו משהו שיעודד את המחקר הטהור, בעיקר לאור המחיר הגבוה של המלפפונים העונה. הענקתי לו תשורה קטנה, שכן אדוני צייד אותי בכסף למטרות כאלה.

נכנסתי לחדר אחר, אבל כמעט ברחתי ממנו בגלל הסירחון הנורא. המלווה שלי האיץ בי להישאר ולהיכנס, תוך שהוא לוחש לי שלא אעשה שום דבר שעשוי לפגוע בהם, ואפילו השתדלתי לא לעצור את נשימתי.

החוקר בחדר הזה היה הזקן בחוקרי האקדמיה. פניו וזקנו היו בצבע צהוב בהיר. ידיו ובגדיו היו מטונפים. כאשר הציגו אותי בפניו הוא העניק לי חיבוק עז (כבוד שהייתי מוותר עליו ברצון).

מימיו הראשונים באקדמיה עסק המחקר שלו בניסיון להפיק מצואת אדם את המזון המקורי, וזאת על ידי כך שהפריד את החומר לחלקיו כשהוציא ממנו את הצבע שהגיע מכיס המרה, תוך כדי הרחקת הריח והריר בעזרת אדים.

פעם בשבוע היה החוקר הזה מקבל חבית של גללי אדם ועורך בהם את הניסיונות.

ראיתי שם איש אחר, שהופך קרח לאבקת שריפה. הוא הראה לי מאמר מדעי שעומד להתפרסם, שדן בדרכים לעצב את האש.

היה שם גם אדריכל מחונן, שמצא דרך חדשה לבניית בתים – להתחיל בגג ולרדת בבנייה למטה עד היסודות, כשהוא מסתמך על שני חרקים חכמים – הדבורה והעכביש.

 היה גם חוקר אחד, עיוור מלידה, שלימד סטודנטים רבים עיוורים כמוהו. הם התמחו בלערבב צבעים לציירים, כאשר המאסטר לימד אותם איך להבחין בצבעים על ידי מישוש והרחה. למזלי הרע הגעתי לשם ביום שבו הם נכשלו בלימודים וגם הפרופסור שלהם שגה פעמים רבות. אמן נערץ היה הפרופסור הזה, וכל עמיתיו רחשו לו כבוד רב.

בחדר אחר התענגתי מאוד כשראיתי חוקר שמצא דרך לחרוש שדות בעזרת חזירים ולחסוך על ידי כך כסף רב שמוציאים על מחרשות, בהמות ועובדים.

וכך זה נעשה: קוברים בשדה, בעומק של 20 סנטימטר ובמרחק 15 סנטימטר זה מזה, בלוטים של אלון, ערמונים ועוד מזונות שחזירים אוהבים, ואז משחררים כשש מאות חזירים או יותר אל השדה ובתוך כמה ימים הם הופכים את האדמה, מכשירים אותה לזריעה וגם מדשנים אותה בגלליהם.

אומנם הניסיון הוכיח שההוצאות והעבודה רבים מאוד והיבול דל, אם בכלל, אבל החוקרים מאמינים מאוד בפרויקט.

הגעתי לחדר אחר שבו הקירות והתקרה היו מכוסים קורי עכביש, שמילאו את כל החדר מלבד מעבר צר שאִפשר לאמן להיכנס ולצאת. כשנכנסתי הוא צעק לעברי שאזהר לבל אקרע את הקורים. הוא התלונן בפניי על הטעות שעושים בני אדם כשהם משתמשים בתולעי משי לייצור בדים, וזאת כשיש לנו חרק ביתי טוב בהרבה מהתולעים, שיודע היטב לארוג ולטוות, והוסיף כי אם נעסיק את העכבישים נוכל לחסוך את כל הכסף שאנחנו מוציאים על צביעת המשי. ואכן ראיתי שם המון זבובים בצבעים מרהיבים שהוא האכיל בהם את העכבישים, והאמן הבטיח לנו כי הקורים יקבלו את הצבע של הזבובים. ומכיוון שיש לו זבובים בכל הצבעים הוא מקווה שיוכל להכין בדים לכל לקוח כרצונו, ובלבד שיימצא מזון ראוי לזבובים, שרף או שמנים צמיגיים כדי להעניק חוזק לקורים.

(עד כאן תרגום שלי מהפרק החמישי של הספר השלישי).

כמו שכבר רמזתי לעיל, יש בספר על לאפוטה כמה טעויות שסוויפט עושה, בעיקר כשהוא לועג לניוטון ולעניין המופרך הזה שנקרא "כח המשיכה". ייתכן שבגלל זה החלק הזה של מסעי גוליבר פחות מדובר ופחות נקרא. אבל אני, כמו הגברת מרינה גורביס, חושב שיש כאן אנלוגיה מצוינת לעולם הדיגיטלי, המרחיק את השולט מהנשלטים, בעיקר בתקופה שחלק גדול מהקשרים האנושיים נעשה במה שנקרא "זום".

גם לאפוטה היא סוג של זום.

אסיים את הרשומה בשני איורים על האסטרונומים הרבים שיש בלאפוטה, שמגלים בכל רגע כוכבים חדשים. האיור הראשון הוא שלי:

האיור האחרון הוא כנראה מהמהדורה הראשונה המאוירת של גוליבר, לפני המהדורה עם הציורים הידועים של גרנדוויל. שלא כמוני, המאייר דייק מאוד בכך שצייר את ראשיהם של האסטרונומים מוטים הצידה, מה שמסמל על פי סוויפט את חוסר העניין שלהם במציאות סביבם.