מחווה ל-12 ספרים

לרגל חודש הספר שמתחיל בימים אלה, עשיתי "מחוות" ל-12 ספרים שאני אוהב. הרעיון להכין "מחווה" עלה לי לאחר שהעליתי רשומה על יז'י סאלמון, המאייר הצ'כי הנפלא.

למה "מחווה" ולא פשוט איור? בשונה מאיור, שבדרך כלל מתאר סיטואציה מתוך הטקסט – בעיקר בספר שיש בו רצף של איורים ולא איור אחד – המחווה מנסה להעביר באופן חזותי את סיכום התחושה שלי אחרי שקראתי את כל הספר.

אז למה לא "הצעות לעטיפה"? כי בעטיפה כל הזמן יושב לי בראש העניין שזה מיועד להשפיע על מי שמסתכל ולוקח את הספר ליד. עטיפה היא מעין פוסטר לספר. במחווה אני לא חייב להתייחס לשום היבט מסחרי או יחצני.

אגב, באחד מימי ההולדת שלי, עשיתי 19 הצעות לעטיפות לספרים שאני אוהב.

אז הנה, לפי סדר אקראי, 12 ספרים שאני חוזר וקורא בהם – עטיפה  של המהדורה העברית; קטע טקסט מתוך הספר, שלא תמיד מתקשר למחווה, ומייד אחריו המחווה שעשיתי לספר:

*

עגל הזהב / איליה אילף ויבגני פטרוב

זהו אחד משני הספרים שכתבו שני הסטיריקנים הרוסים שהגיבור שלהם הוא אסטאפ בנדר, נוכל שרמנטי שרודף אחרי הכסף. הרדיפה המטורפת הזאת אחרי הכסף נותנת לשניים האלה הזדמנות לחבר מחרוזת של עלילות מצחיקות עד דמעות (אותי. לא כולם חושבים כמוני) ומעבירות את החיים ברוסיה של אחרי המהפכה.

זוהי פתיחת הספר בתרגום הישן של אליהו מייטוס:

*

טריסטראם שנדי / לורנס סטרן.

בכל הזדמנות אני מספר שהספר הזה, שסטרן התחיל לכתוב ב-1759, הוא אולי הספר הכי מודרני מבחינה ספרותית. גיבור הספר, שכתוב בגוף ראשון, נולד רק אחרי אמצע הספר. סטרן בוגד בכל מה שאמור להיות ספרות. אל תחפשו בספר הזה עלילה או משהו שדומה לעלילה. אל תחפשו בו דבר. אבל תמצאו משהו שלא היכרתם.

הקטע בתרגומה של אסתר כספי:

*

נפשות מתות / ניקולאי גוגול

גוגול ממש לא זקוק לקרמן כממליץ. נפשות מתות הוא מהספרים החשובים שנכתבו אי פעם. למרות שנבוקוב, מעריצו של גוגול, טוען שהספר אינו סאטירה, יש רבים שיגידו שמדובר באחת הסאטירות החשובות שנכתבו אי פעם. גיבור הספר, צ'יצ'יקוב, מתיידד עם בעלי אחוזות וקונה מהם את האריסים המתים. למה? תקראו ותדעו. גם גוגול, כמו סטרן, משוחח מדי פעם עם הקורא, וזו רק סיבה אחת מרבות שגורמת לי לאהוב את הספר הנפלא הזה.

הקטע הוא בתרגומו של יצחק שנהר:

*

שלושה גברים בשלג / אריך קסטנר.

זהו אחד מארבעת הספרים שקסטנר כתב שלא מיועד לילדים, אבל ההומור הקסטנרי שיש בספרי הילדים נמצא גם כאן. בילדותנו הוא יצא בכריכה רכה (וגם מקוצר באופן אכזרי) בשם "פגישה בבית מלון". לימים, אחרי שהפצרתי במוציא לאור אהד זמורה, הוא הוציא אותו בתרגום מלא.

מיליונר, שבטעות חושבים שהוא דלפון, ודלפון, שבטעות נחשב למיליונר, הם שניים משלושת הגברים. על השאר, כולל הסוף המפתיע ואם תרצו הצפוי, קראו בעצמכם.

הקטע הוא בתרגומו של צבי ארד:

*

שלושה בסירה אחת / ג'רום ק. ג'רום

בני דורי חשבו שזה הספר הכי מצחיק שנכתב אי פעם. אני לא בטוח שהצעירים של היום יסכימו עם הקביעה. שלושת החברים מהתקופה הוויקטוריאנית, שיצאו בסירה מלונדון לאוקספורד, זכו להרבה תרגומים ועיבודים בעברית. בשנת 2002 תרגמתי והוספתי הערות וטיולים לספר הזה, שאהבתי בילדותי לאחר שקראתי את התרגום של אפשטיין משנות ה-20 של המאה ה-20. כשיצא הספר באנגליה הוא קיבל ביקורות איומות, אבל זכה להצלחה מסחררת. עד היום הוא נחשב לאבן דרך בספרות ההומור האנגלית.

הקטע הוא הפתיחה בתרגום שלי:

*

הרפתקאות חמור שכולו תכלת / נחום גוטמן

מלבד היותו צייר חשוב ומאייר נפלא, גוטמן הוא בעיניי סופר מיוחד במינו. אני אוהב את כל ספריו, אבל חמור שכולו תכלת אהוב עליי במיוחד, בעיקר בגלל שאני מזהה בו מחוות לסוגות שונות של ספרות, ובעיקר בעיקר בגלל שנחום היקר שתל בו יסודות סאטיריים. מסעותיו של החמור שברח מהחצר של מר מֶבֶּה הם לדעתי יצירה סאטירית חשובה, ובגללם אני חוזר וקורא אותו לפחות פעמיים בשנה.

*

שור אבוס וארוחת ירק / חיים נחמן ביאליק

זהו סיפור אחד ממחזור הסיפורים שביאליק קרא לו ויהי היום. כל המחזור הזה אהוב עליי עוד מילדותי, אבל הסיפור הזה, שור אבוס וארוחת ירק, הוא בעיניי הסיפור היפה ביותר שנכתב בשפה העברית. הוא מבוסס על הפסוק "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (משלי ט"ו, י"ז). העברית הנפלאה של ביאליק, התיאור הנפלא של המאכלים והיחסים בין הטבח הבריון להלך המסכן – שאנחנו הקוראים יודעים שהוא שלמה המלך שאשמדאי סילק מכיסאו, אבל ביאליק בכוונה לא אומר לנו אם הטבח יודע שמדובר במלך – כל אלה מהלכים עליי קסם. בעבר עשיתי איורים רבים לסיפור במטרה להוציא את זה כספר. את המחווה הזאת עשיתי בימים אלה. אם מישהו מכם לא מכיר את הסיפור, רוצו לחפש אותו ולקרוא.

את הקטע שבחרתי להביא כאן אני אומר בעל פה בהרצאות שלי על הומור ושפה:

*

דון קאמילו / ג'ובאני גוארסקי

עוד כילד הכרתי את הסיפורים האלה שתרגם עמנואל אולסוונגר. לשמחתי, אחד האוהבים של דון קאמילו, בעל חנות ספרים ומו"ל, קובי קמין, דאג בשנים האחרונות להוציא לאור כמה קבצים נוספים של סיפורים. דון קאמילו הוא כומר בכפר באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה. ראש הכפר, פיפוני, הוא קומוניסט מושבע, ובין השניים יש ויכוחים, עימותים ואפילו קטטות אלימות. אבל השניים, שבעבר שיתפו פעולה במחתרת נגד הנאצים, מצליחים לשמור על סוג של ידידות.

הסופר וגם אנחנו הקוראים מוצאים את עצמנו בצד של דון קאמילו, שמדי פעם מקיים שיחות עם אלוהים, שמנסה להרגיע אותו.

הקטע הוא בתרגומה של אסנת רז:

*

הרצים על פנינו / פרנץ קפקא

כמה פעמים ניסיתי לאייר טקסטים של קפקא. בעבר העליתי כאן רשומה על הגלגול ובה עשיתי כמה איורים. הנה אחד מהם:

הפעם בחרתי קטע קצר מהקובץ פרקי התבוננות, שתרגם דן מירון:

*

הסוסה הירוקה / מרסל אמה

להפתעתי מעט מאוד קוראי עברית מכירים את הסוסה הירוקה, שיצא בתרגום עברי בשנת 1960. בחוותו של מר הדואן נולדה סוסה ירוקה, ואז הגיע לחווה צייר שצייר את הסוסה. התמונה של הסוסה הירוקה נתלתה בביתו של הדואן. הסוסה שבתמונה ראתה הכול, וחלק מהסיפור הוא מה שרואה וחושבת הסוסה הירוקה. הרבה מהמסופר בספר מתרחש בחדרי המיטות, ולא תמיד מתאים לבעלי קיבה רגישה. כשקראתי את הספר הייתי בן 20 וחשבתי שמדובר ביצירה חתרנית ואולי אפילו אנרכיסטית. מאז נכתב הרבה בעולם המוזר שלנו, אבל אני עדיין ממליץ מאוד על הספר הזה. ואולי אפילו כדאי לתרגם אותו מחדש.

הקטע הוא בתרגומו של זאב זמירי:

*

רשומות מועדון הפיקוויקים / צ'רלס דיקנס

על רשומות מועדון הפיקוויקים כתבתי הרבה ברשומות שלי (אגב, מאז פתחתי את הבלוג, לפני כ-12 שנה, העליתי לכאן כ-900 רשומות).

זהו הספר הראשון של דיקנס, שכתבת אותו כשהיה בן ה-24. כמו רוב ספריו, הספר פורסם בהמשכים שבועיים בחוברות. ובמובן זה אפשר להגיד שהוא היה המקבילה לסדרות הטלוויזיה של ימינו. פיקוויק הקשיש (משהו כמו בן חמישים ומשהו…), שעומד בראש מועדון הנושא את שמו, יוצא עם שלושת חבריו למסעות, שאודותיהם הוא מספר במועדון. התאהבתי בספר הזה בילדותי בתרגום הישן של י.ח. טביוב וב. קרופניק.

לי היה חלום לתרגם את הפיקוויקים ולהוסיף הערות, וזאת אחרי שבמשך שנים רבות נסעתי בעקבות החבורה הזאת וביקרתי במקומות שמוזכרים בספר. אבל המשימה הזאת הייתה גדולה עליי, והסתפקתי בהרצאות שהעברתי על הספר ופה ושם כמה איורים שהכנתי לו עם כתיבת הרשומה הזאת

הקטע שכאן הוא בתרגומו של אהרן אמיר:

*

דרך צ'רינג קרוס 84 / הלן האנף

הספר הזה מתחבר כמובן לאהבה שלי ללונדון, ובעיקר לחנויות הספרים יד שנייה בעיר הזאת.

במספר 84 ברחוב צ'רינג קרוס יש שלט מתכת שמציין שכאן הייתה בעבר (חבל שרק בעבר…) חנות הספרים של מרקס ושות'. לחנות הזאת התחילה הסופרת האמריקאית הלן האנף לשלוח בשנת 1949 מכתבים כדי לבקש ספרים שרצתה לרכוש. הספר הזה הוא אוסף המכתבים של הגברת האנף ומכתבי התשובה שרובם נכתבו על ידי פרנק דואל. זהו סיפור של ידידות בין שני אוהבי ספרים שמעולם לא נפגשו, וכל אוהבי הספרים מאוהבים בספר הזה וגם בסרט הנפלא שהפיק מל ברוקס.  אן בנקרופט, אשתו של ברוקס, משחקת בו את התפקיד של הלן האנף, ואנטוני הופקינס משחק את פרנק דואל. את אשתו של דואל משחקת ג'ודי דנץ'.

המכתב שבחרתי מתוכו נכתב על ידי אחת מעובדות חנות הספרים מרקס ושות'. והוא בתרגומה של רות קינן:

*