הכישלון הגדול שלי – אליס בארץ הפלאות שלא יצא לאור

הספר אליס בארץ הפלאות, מחברו לואיס קרול והמאייר ג'ון טניאל מופיעים אצלי הרבה ברשומות.

כמה פעמים כתבתי שזה ספר הילדים שיותר מכל ספר אחר נחשב לאתגר עבור מאיירים; ולמרות שיש לו מאייר "קלאסי", כלומר טניאל, גדולי המאיירים הוציאו לו גרסאות משלהם, כמובן לאחר שפקע ההסכם עם טניאל.

אחרי שרִנה ליטוין המנוחה הוציאה לאור תרגומים מלאים מלווים בהערות, גם של "אליס בארץ הפלאות" וגם של "אליס מבעד למראה", היא העלתה רעיון להוציא גרסה מקוצרת לילדים עם איורים שלי.

הרבה התלבטנו באיזה גרסה מקוצרת לבחור. היה ידוע שדווקא הגרסה המקוצרת שלואיס קרול עצמו הכין נחשבת לכישלון מסחרי.

בסוף רנה בחרה גרסה שהיא כתבה על פי עיבוד שעשה טוני רוס, המאייר האנגלי הנפלא, ואני ניגשתי לעבודה.

לפי הכותרת של הרשומה הבנתם שהספר לא יצא, אנסה להסביר למה.

כחוקר חובב הרביתי לעסוק באיורים ובמאיירים של אליס. בהזדמנויות רבות העברתי הרצאות על האיורים של אליס, ואני מרשה לעצמי לכתוב שאני מכיר היטב את הגישות השונות – הן אלו שנעשו בהשפעת או בהשראת טניאל, והן את אלה שניסו להשתחרר ולחלוק על התפיסה הכל כך מוכרת שלו.

השקעתי עבודה רבה, ובמושגים שלי אפילו ענקית, כדי להיות מקורי. אבל אז התברר מה שכבר ידעתי – שקשה מאוד להיות "מקורי" על דרך השלילה (לא כמו טניאל… לא כמו פוגאני… לא כמו ניוול… לא כמו רקהאם… לא כמו רובינסון… לא כמו מרווין פיק… וכו'… רשימה חלקית).

ברשומה הזאת אציג כמה ניסיונות שלי וליד כל ניסיון כזה אציג איור או שניים של מאיירים ידועים שאיירו את אותן הסצנות.

בהתחלה ניסיתי לשלב את האיורים והטקסט, כמו כאן למשל:

סצנת הגדילה של אליס הייתה אהובה מאוד על מאיירים.

הנה איור של פיטר ניואל:

בעבר כתבתי הרבה על ניואל, שאייר ספרי משחק רבים. בהרצאות אמרתי שאליס שלו נראית כמו ילדה מאולפנה:

הנה אליס שלי שגדלה:

הנה אליס שגדלה כפי שאיירה אותה מייבל לוסי אטוול:

אטוול (1879-1964) הצליחה מאוד כמאיירת לילדים. האיורים שלה היו מתוקים והיו בהם הרבה תינוקות עם לחיים אדומות כמו זה למשל:

מאוחר יותר ניסיתי להכניס באיורים שלי יסוד של אנימציה. אחת הסקיצות של אליס הגדולה הייתה זאת:

הנה עוד כמה סקיצות לאיורים ברוח האנימציה שעשיתי אז:

דווקא בעיצוב של אליס ושל הארנב לא ניסיתי להיות מקורי (כשנקודת ההתייחסות היא טניאל כמובן).

הנה למשל אליס של וילי פוגאני, שאליס שלו הייתה נערה מעידן הרגטיים.

או אליס של מרווין פיק:

והנה הארנב של ראלף סטדמן:

בהרצאות אני מדבר בפירוט (וגם כתבתי על כך פה בהרחבה) על כך שאת סצנת הנפילה שמתוארת בתחילת הספר ומשתרעת על שני עמודים קרול עצמו לא אייר בגרסה שהעניק לאליס. גם טניאל לא אייר אותה, כנראה על פי בקשתו של קרול.

אני דווקא רציתי לשים דגש חזק על הנפילה. הנה היא בגרסת "שילוב טקסט ואיור":

רציתי להכניס שם פרטים רבים ברוח הטקסט:

ח

וץ מוולט דיסני, שממש חגג על הנפילה, כמעט שלא ראיתי סצנות נפילה מעניינות אצל גדולי המאיירים. הנה מה שצייר סטדמן, בהחלט לא מהאיורים הגדולים שלו:

לעומת הנפילה, המעמד של מסיבת התה זכה לפרשנויות חזותיות רבות.

הנה מה שעשיתי, כשבשלב מסוים התכוונתי להכין איורים שחלק מהם מעובדים עם פרטים, וחלק כאילו "לא גמור":

לאיורים של הכובען המטורף הקדשתי את הרשומה הזאת. הנה הכובען של מרווין פיק:

הנה מסיבת התה של בלאנש מקמאנוס:

והנה המסיבה של ארתור רקהאם:

והנה האיור הנפלא של וילי פוגאני:

גם הסצנה של אליס והזחל על הפטרייה זכתה לפרשנויות רבות.

הנה הסקיצה שעשיתי בתפיסה של שילוב טקסט ואיור:

בשלב מסוים ניסיתי לשחק בפונטים שונים.

אגב כך הנה איור שעשיתי לספר של חיים שפירא על הדברים החשובים באמת:

הנה האיור של פיטר ניואל:

וזה מה שאיירה גוויניד האדסון:

האדסון, מאיירת אנגליה (1919-1990), איירה בעיקר ספרי מתנה קלאסיים. אליס שלה זכה להצלחה עצומה ונמכר עד היום.

לסצנה של הדוכסית לא הספקתי להכין איורים רבים. הנה הסקיצה היחידה שעשיתי:

כאן לא יכולתי שלא להביא את האיור הידוע של טניאל:

וגם את ההערה בספר המוער של גרדנר, בתרגומה של רנה ליטוין:

הנה הציור של קוונטין מאטסיס:

והנה האיור של רקהאם:

וזה של פוגאני:

את אליס עם הפלמינגו ציירתי כל כך הרבה פעמים, שבאמת יכולתי להפוך את זה לסרטון אנימציה:

וכך היא אצל מרגרט טארנט:

ואסיים בסצנה שגם לה עשיתי רק איור אחד – אליס בחברת הציפורים והחיות לאחר המשחה והמירוץ:

בשביל ארתור רקהאם זה ממש אתגר. הנה אחד האיורים היפים שלו:

וטניאל, כמו שאתם אולי זוכרים, הכניס שם קוף למרות שאין שום קוף בטקסט של קרול.

פוגאני כמחווה גם הוא הכניס שם קוף:

אחרי עבודה של כמעט שנה מצאתי פתרון שמאוד אהבתי וגם רנה אהבה. הרעיון היה להעביר את כל האיורים כמו פס שהולך לאורך כל הספר, מעין מנהרה:

אלא שאז נוכחתי שעלי להשקיע בזה כשנה או שנתיים עבודה, וההתלהבות של המו"ל לא הספיקה גם לשבועיים.

בערך באותו הזמן רנה, שהייתה המנוע של הספר, חלתה וכך האיורים מקובצים אצלי באחת המגירות שעליה כתוב: פרויקטים שלא ראו אור.