שלושת הדובים - גלגולו של סיפור

אני מניח שחלקכם יודעים או זוכרים שאחת האגדות שנחשבות "עממיות", החלילן מהמלין, רשומה על שמו של המשורר רוברט בראונינג. ברישום הזה שעשיתי בראונינג דומה לי קצת:

בראונינג הוא אחד המשוררים האנגלים החשובים ביותר, והוא לא זכה בתואר החשוב "פואט לורט" (Poet laureate), משהו כמו "משורר חצר המלכות". הסיבה שאני מזכיר את זה קשורה לעוד אגדה "עממית", שמי שאחראי לה כיצירה מודפסת היה משורר שכן זכה בתואר הזה.

מדובר באיש הזה:

אז לפני שאפרוש בפניכם את גלגולו המרתק של סיפור שלושת הדובים, שהוא במרכז הרשומה הזאת, משהו על רוברט סאותי, שיעביר אתכם לעולם המעניין של יחסים בין משוררים במאה ה-19: רכילות, פוליטיקה וגם קצת פרנסה.

רוברט סאותי נולד בשנת 1774 והיה בן דורם של וורדסוורת וקולרידג'. הוא היה מבוגר בערך בעשר שנים מבני הדור הבא של המשוררים – ביירון, שלי וקיטס.

עם בני דורו הוא היה ביחסים די טובים. נישואיו הראשונים היו לאדית פריקר, שהייתה גיסתו של קולרידג'.

לו ולקולרידג' הייתה מעין שותפות רעיונית, שבמסגרתה חשבו השניים על הקמת קיבוץ של משוררים ואינטלקטואלים, דווקא באמריקה…

זה כמובן לא קרה. אבל במסגרת תיקון העולם הם שיתפו פעולה בין השאר עם קורניש והאמפרי דייווי בניסויים להשתמש בגז צחוק ברפואה.

סאותי התחיל את דרכו כרדיקל מתנגד לשלטון, אך במשך השנים הפך לשמרן, ואפילו היה חבר פרלמנט מטעם הטורים.

כשהיה בן 39 הוענק לו התואר "משורר החצר" (Poet laureate). זה היה כאשר סר וולטר סקוט, שלו הציעו את התואר, דחה אותו והמליץ על סאותי.

חשוב להבין: א. שסקוט לא בדיוק שנא כבוד. ו-ב. שהתואר הזה כולל משכורת לכל החיים.

סקוט, שכבר היה בעל תואר סר והיו לו עוד כיבודים שכסף בצידם, חשש שיצא לו שם של רודף בצע ולכן הוא ויתר על התואר לטובת סאותי ("הוא זקוק לזה יותר", אמר סקוט).

וכך, בצדק או לא, זכה סאותי לתואר של רודף בצע, וזה בעיקר בעיני הדור הבא: ביירון, קיטס ושלי, שלא היו חביבים על השלטונות ועל בית המלוכה (ואיש מהם לא זכה בתואר "משורר החצר"). גם תומאס לאב פיקוק דאג להכניס ברומן הסאטירי שכתב רודף בצע בדמותו של סאותי. האויב העיקרי שלו היה ויליאם האזליט, גדול המסאים של התקופה, שהתקיף את סאותי בכל הזדמנות.

ביירון וחבריו טענו שהשינוי בדעותיו של סאותי התרחש בעקבות רדיפת הכסף. ואכן סאותי חי עד סוף ימיו מקצבה ממשלתית שהעניק לו ראש הממשלה רוברט פיל, ולכן האיש החרוץ הזה היה יכול לעסוק בעניינים שונים, כולל כתיבת ביוגרפיות (בין השאר של ג'ון באניאן, ג'ון וסלי, אוליבר קרומוול והורשיו נלסון) והמון רשימות פוליטיות ומחקרים ספרותיים.

הוא גם זכור כמי שחידש כמה מילים באנגלית, כמו "אוטוביוגרפיה" ו"זומבי", וכמובן כמי שכתב את היצירה שבזכותה נכנס להיסטוריה של הספרות האנגלית – הסיפור על שלושת הדובים.

הרעיון הזה, שמישהו פולש בלי רשות לבית של שלושה דובים, הסתובב די הרבה זמן באירופה. הדובים לא היו בהכרח אבא, אימא ובן, והפולשת לא הייתה ילדה קטנה.

בשנת 1831 העלתה על הכתב אספנית הסיפורים אלינור מור את הסיפור בספר שכתבה בכתב יד ובחרוזים וכרכה אותו (עדיין לא בדפוס).

את הספר נתנה לאחיינה הוראס ברוק.

היו בספר איורים מקוריים בצבעי מים.

הסיפור מתואר כ"סיפור הילדים האהוב" והוא סופר במשפחה של מור הרבה לפני שהיא כתבה אותו. בסיפור של מור הדובים הם לא משפחה אלא שלושה חברים שרצו להקים בית בין בני אדם.

אצל מור הפולשת אינה ילדה אלא אישה זקנה. סופה של האשה בסיפור של מור הוא רע. כעונש על הפלישה הדובים מנסים לשרוף וגם להטביע אותה, וכשזה לא עובד הם משפדים אותה על גג כנסיית סט. פול, לא פחות ולא יותר.

שש שנים מאוחר יותר כתב רוברט סאותי את הסיפור שלושת הדובים, שהודפס באחד מהכרכים שבהם רוכזו הכתבים שלו שנקראו הדוקטור. מבין כל המאות הרבות של הרשימות בכרכים העמוסים האלה, הסיפור על שלושת הדובים פרסם את שמו של סאותי, שהיה די מפורסם גם קודם לכן, הרבה יותר מהמאמרים שלו, מהמחקרים, מהביקורות, מהפעילויות החברתיות, מהמריבות עם המשוררים ומהשירה הספרותית שכתב.

סאותי לא רצה לשפד את הזקנה הפולשנית על הגג של סט. פול, וכך הוא מסיים את הסיפור שלו:

She rubb'd her eyes, and when she saw

The three bears at her side,

She sprang full quick upon the floor—

And then with hop and stride

She to the open window flew,

Which these good tidy Bears

Wide open every morning threw,

When shaved they went down stairs.

She lept out with a sudden bound,

And whether in her fall

She broke her neck upon the ground,

Or was not hurt at all,

Or whether to the wood she fled

And 'mongst the trees was lost,

Or found a path which straightway led

To where the highways cross'd,

And there was by the Beadle caught

And taken into jail —

This sad old woman good for naught!—

Remains an untold tale.

THE END.

סאותי גם השתמש באמצעים טיפוגרפיים, והדברים שנאמרו על ידי הדובים היו בהתאם לגודל של הדובים.

הדוב הגדול באות גדולה וכו', וגם סוג האות היה שונה לכל דוב.

והנה 11 האיורים מתוך הסיפור של סאותי:

לצערי אין לי מושג מי אייר את האיורים האלה.

מסתבר שבאגדות המסופרות על שלושת הדובים היו פולשים מכל הסוגים.

פולקלוריסט אוסטרלי ממוצא יהודי בשם ג'וזף ג'ייקובס (1916-1854) כתב גרסה שבה הפולש הוא שועל.

המאייר הוא צייר אנגלי בשם ג'ון ד. באטן (John D Batten), ששיתף פעולה עם ג'ייקובס. באטן חי בין השנים 1932-1860 והתמחה בציור בצבעי טמפרה.

הסיפור של סאותי זכה להצלחה עצומה. כמה חודשים אחרי הפרסום ב"דוקטור" הוציא המו"ל של סאותי, ג'ורג' ניקול, גרסה דומה שהוא עצמו כתב בספר נפרד.

אבל היה זה ג'וזף קונדל שכתב בשנת 1850 את הגרסה הראשונה שבה הפולשת לבית היא ילדה קטנה.

קונדל קרא לה "שיער הכסף". כשנשאל למה זנח את הזקנה המרשעת הוא השיב: "יש לנו מספיק סיפורים על זקנות".

רק ב-1904 יצא הסיפור עם השם "זהבית" (Goldilocks), שכנראה נלקח מהספר הצרפתי "היפהפייה בעלת שיער הזהב", שכתבה מאדאם דולנוי.

מהרגע שהפולשת הפכה לילדה, היסוד השלילי של הפלישה כמעט נעלם, ולמעשה זאת אחת האגדות האהובות שאין בה גיבורים רעים, כי באף גרסה הדובים הם לא חיות טרף.

בחלק מהסופים של הסיפור הילדה פשוט בורחת, ויש גם גרסאות שהיא חוזרת והופכת לידידת המשפחה.

כמובן שכמעט כל המאיירים איירו את סיפור שלושת הדובים, שבהחלט יש בו חומר טוב למאייר.

ברשומה הזאת (ובעצם כמעט כמו תמיד) אני לא נכנס לפרשנויות הפוליטיות והפסיכולוגיות של האגדות, כמו אלה של בטלהיים ושל חוקרים אחרים.

הנה איורים של שניים מגדולי המאיירים של סוף המאה ה-19. האיור הזה הוא של ארתור רקהאם:

והנה איור של וולטר קריין. קריין אהב מאוד חיות, ויש עדויות שהיה לו גן חיות קטן בחצר בקנסינגטון, אבל זה לא הפריע לו להלביש אותן באיורים ובעצם אצלו הדובים הם כמעט בני אדם:

הנה העטיפה המעניינת לספר שאייר לסלי ברוק. ברוק היה מומחה בציורי חיות:

בתחילת המאה ה-20 יצא ספר מאויר על ידי הרברט קול (Cole). קול היה צייר פורטרטים ומאייר שהושפע מוויליאם מוריס, ומוולטר קריין, וחלק מהאיורים שלו היו בסגנון אר נובו.

הוא היה אמן פורה, שהתפרסם באיורים שעשה למסעי גוליבר ויחד עם אשתו היה פעיל מאוד בתנועה לזכויות האישה. הנה העטיפה: