הרהורים על דמיון ומכשפות

מדי פעם אני מוצא את עצמי עוסק בדבר הזה שנקרא "דמיון".

בעברית המילה הזאת מבלבלת במיוחד, כי אם אתם אומרים שיש דמיון בין הדברים אז זה כמעט הפוך ממה שקורה בין מציאות לדמיון.

ככל שהמילה מעורפלת יותר ואין לה הגדרה מוסכמת, כך גדל השימוש בה ומערפל את השיח.

אנחנו מכירים את זה גם במקרים של מילים כמו "אהבה" ו"אמנות".

במפגשים הרבים עם ילדים שאפרים סידון ואני מקיימים, מתברר לנו שיש ילדים שקשה להם לקבל עולם דמיוני או לא הגיוני.

במשך עשר השנים או יותר מאז שנולדו, הילדים סופגים הסברה על ההיגיון שבעולם ואת הידע הזה הם נושאים איתם ומפגינים בגאווה גדולה בכל הזדמנות, וכעת מבקשים מהם לקבל סיטואציה מביכה, למשל שילד מכניס אגרוף לשמש, כמו בשיר הזה של אפרים:

בשורה השנייה אנחנו מצפים שהילד יבין את "מכת השמש" במובן המקובל – מין כווייה או כאב ראש. ואז הוא צריך להפסיק לחשוב ב"היגיון" ולקבל שילד יכול לתת מכה לשמש.

וזה לא קל, לא לכולם בכל אופן.

ואז מגיע הציור הזה:

גם ילד שהצליח לשכוח מה"היגיון" וצחק כשיונתן נתן מכה לשמש, כשהוא רואה שאני מצייר את השמש בצורה כזאת הוא שואל: "איך השמש יכולה לחבוש משקפיים? זה לא הגיוני!"

הניסיון שלנו מראה שדווקא בבתי ספר דתיים לילדים קשה לזנוח את ה"היגיון".  שם אנחנו שומעים הרבה את הטענה" "זה לא הגיוני".

כן, דווקא בבתי ספר דתיים.

ברשומה על הספר "חמישה אחים סינים" כתבתי שהדרך הטיפשית ביותר לכתוב ביקורת על ספר ילדים שיש בו דמיון או פנטזיה היא לבדוק אותו בכלים מדעיים או אקדמיים.

עוד צד של מה שמכונה "דמיון" עולה מדי פעם בפגישות עם מבוגרים, ובעיקר אנשי חינוך. וכוונתי לשאלות על מה שנקרא "הגבלת הדמיון", שאלות כמו:

"למה בכלל צריך איורים? לא עדיף לתת לילד לדמיין? האיורים הרי מגבילים את הדמיון, לא?"

התשובה המיידית שלי כל כך משופשפת, אבל טרם מצאתי טובה ממנה:

"גם כשאתה קורא ספר ללא איורים הוא מגביל את הדמיון שלך. למה לכפות על הקורא ילדה קטנה בכובע אדום שמביאה בסל אוכל לסבתא, במקום שהקורא הצעיר בעל הדמיון ידמיין לעצמו גמד ירוק שמביא בחבית יין לבת דודתו מצד אימו?"

גם מי שמקבלים את האיור מבקשים ממני לפעמים "לצייר בקווים בודדים" ו"לא להרבות בפרטים". וגם כאן זה מאותה סיבה: לתת דרור לדמיונו של הקורא (במקרים אלה מדובר בילד). יש כאן תפיסה של המושג דמיון כמין חלל מוגבל, שככל שתמלא אותו תשאיר פחות מקום לאחרים, או לדמיון שלהם, למלא אותו (שימו לב, אינני נכנס כאן לסוגיה עד כמה מסוגל ילד פעוט לקלוט מספר רב של פרטים – סוגיה שאין לי בה שום הבנה).

למרות שלכאורה דמיון הוא ההיפך ממציאות, הרי אין "דמיון" ללא "מציאות".

פעם, כשהתבקשתי לצייר על הלוח דמות דמיונית (נניח מהחלל) שאיש לא ראה, ציירתי אותה כך:

וכפי שאתם רואים כתבתי כאן מה הוא כל אחד מהאיברים שלה, וגם הסברתי שאם איש לא יודע מה זו יד או עין של חייזר, אז אני יכול לצייר כל דבר.

כל זה נעשה כדי להסביר שהדמיון הוא לא "יש מאין" אלא מבוסס על מציאות שפירקנו אותה והרכבנו מחדש באופן לא מקובל או, אם תעדיפו, באופן "יצירתי".

כשאני מתבקש להביא דוגמה מעולם האמנות למושג "דמיון", אני מראה פסלים של ביל וודרו, פסל אנגלי ידוע, שבמשך תקופה ארוכה בחייו כיוצר היה לוקח איזה חפץ (מכונת כביסה למשל), גוזר במספרים את הפח ומהחלקים הגזורים הוא היה יוצר חפץ חדש שהיה מחובר במעין חבל טבור לשרידי החפץ המקורי.

הנה למשל תרנגולת וכינור שעוצבו משני כיסויי מנוע של מכוניות:

או רובה, שנבנה מקיפולי פח גזור ממכסה מכונית, ש"ירה" בכורסה שחלקים ממנה ניתזו לקיר.

ובמילים: מעשה היצירה הדמיוני בא לכלל ביטוי בלפרק את המציאות ולהרכיב אותה באופן שונה.

וכמו שאין גבולות לאפשרויות של יצירה כזאת, כך אין גבולות לדמיון.

רוב מי שכותבים ומציירים סיפורים "דמיוניים" על מכשפות, ענקים וגמדים, משולים למי שממציאים מחדש את הגלגל או משהו אחר שכבר הומצא.

אף אחד לא שואל אותי, אבל אם הייתם שואלים אותי "מה קשה יותר לאייר, מכשפה בעלת שישה זנבות רוכבת מסביב לכוכב דמיוני על מטאטא שעשוי מרגל של פיל, או בנקאי בלגי?" התשובה שלי הייתה בנקאי בלגי.

דווקא בשדה הבנאלי הדמיון עובד שעות נוספות. ואצל מאיירים, חשוב לזכור, הדמיון כולל לא רק את האיור אלא גם את ההחלטה מה לאייר.

אדון פוגה, אביה של פצפונת, בשיא העלילה של  הספר פצפונת ואנטון של אריך קסטנר, עוקב אחרי פצפונת וגברת אנדכט, וקסטנר מקדיש למעקב הזה שני עמודים ושורות כגון:

בצידו השני של הרחוב דלק מר פוגה אחריהן כשהוא מאהיל בידו על פיו הנושף בכבדות. הוא דרך בשלוליות, נתקל בעמודי פנסים וכמעט שלא שם לב כשאחת מביריותיו נקרעה.

אבל טרייר המאייר המצוין, שיודע לצייר שלוליות, פנסים וביריות, בחר לאייר את פוגה שעומד בגשם וצופה בביתו. סצנה סטטית, אבל איזה איור נפלא וכמה דמיון צריך כדי לעשות איור פשוט כזה שלכאורה אין בו הרבה "דמיון"…

קשה לדעת מה בדיוק היה בראש של לואיס קרול כשכתב בספר אליס בארץ המראה את ה"ג'אברווקי" – שיר נונסנס שנכתב בג'יבריש, אבל ברור לכולם שמדובר בסוג של מפלצת דרקונית.

המאייר טניאל, שכזכור, איוריו לא היו אהובים על קרול, צייר ציור שבו הוא מתאר את הג'אברווקי תיאור ממשי.

לקרול, שבתקופת אליס בארץ המראה היה אומנם סופר ידוע, לא היה כנראה אומץ להגיד לטניאל הגדול: "אני לא רוצה שתתאר ממש את הג'אברווקי".

בסרט אליס בנה טים ברטון את הג'אברווקי בדיוק לפי האיור של טניאל.

כמה שנים אחרי שכתב את אליס בארץ המראה, כשכתב קרול את ציד הסנרק, הציע הנרי הולידיי, הצייר שאייר את המהדורה הראשונה, את הדמות הזאת בתור הסנרק:

קרול התנגד וביקש שהסנרק יישאר דמות עלומה. עד היום כמעט כל המאיירים של הסנרק, כולל כותב שורות אלו, לא העזו לצייר את הסנרק.

לעומת זאת, יש בית אחד בפואמה, שבו מנסה הקצב להסביר לבונה בעיה בחשבון וכמעט כל המאיירים בחרו בשורה האחרונה כדי להדגים את הדמיון החזותי שלהם.

(התרגום המצוין הוא של ניצה בן-ארי).

ככה אייר את הסצנה הזאת המאייר המקורי הנרי הולידיי:

וכך אייר את זה מרווין פיק, שכפי שאתם רואים לא הוקסם כל כך מהחיות המוזרות:

לעומתו, הלן אוקסנברי, בגרסה לילדים, טיפלה בחיות כחלק מהנוף:

וזה מה שמציע רלף סטדמן לסצנה הזאת:

והנה אותה סצנה כפי שאייר אותה צייר ומאייר אוסטרלי, פרנק הינדר:

וזאת הסצנה כפי שאני איירתי אותה:

לסיום, כדי לתת תוקף לאמירה שלצייר מכשפות זה הכי קל, הנה שבע מכשפות מתוך הספר קשה להיות מכשפה שיצא לאור ב-1994 בהוצאת יוסף שרברק, ספר שערכה נדמה לי מירי ברוך. ואני כותב "נדמה לי" כי להפתעתי זה לא מצוין בספר.

הראשונה לסיפור מכשפה בלי מטאטא מאת אהרן שמי:

וזאת לסיפור המכשפה שאהבה חידושים, גם הוא של אהרן שמי:

על המכשפה הזאת כתבה אורה מורג את הסיפור המכשפה ורד המשלומפרת:

גם את הסיפור המכשפה אירנה והמיגרנה כתבה אורה מורג:

ישראל ויסלר, הידוע בשמו פוצ'ו, כתב את הסיפור שתי מכשפות על מטאטא אחד:

המסעדה של תנוליפת הוא סיפור מאת אלי רווה:

המכשפה האחרונה היא פרי דמיונה של דורית אורגד, מכשפה ושמה רודיניה:

יש לי עוד הרבה מה להגיד על הדבר הזה שנקרא דמיון, ובקרוב אעלה רשומה נוספת.