העולם בשחור ולבן

קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה נכנס לספרי הילדים המושג "פיקצ'ר בוק" (Picture Book).

והכוונה היא לא רק ספרים שבהם האיורים גדולים ושווים בערכם לטקסט, אלא גם שה"אקספוזיציה" – או אם אתם מעדיפים, הסיפור – מגיעה לקורא דרך הטקסט והאיורים במידה דומה.

מדי פעם אני מספר שיש לי עניין רב במאיירים שמאיירים בשחור-לבן. שעל פי נוהל השיווק, איורים בשחור-לבן יש בעיקר בספרים לילדים יותר גדולים מהילדים שלהם מיועדים הפיקצ'ר בוקס. מהקלאסיקה אנחנו מכירים איורי שחור-לבן בספרי פו הדוב, בהרוח בערבי הנחל וברוב ספרי הילדים של אריך קסטנר.

הרשומה הזאת מוקדשת לתופעה די שולית – ספרים לקטנים, שאפשר לכלול אותם תחת הכותרת של פיקצ'ר בוקס, שמצוירים ומודפסים בשחור-לבן ללא צבע.

אין לי מושג אם יש איזה אפיון או ייחוד פסיכולוגי לקבוצה שאני שייך אליה, כוונתי לאלה שאוהבים סרטים בשחור-לבן. האמת שכאשר הייתי ילד ורוב הסרטים היו בשחור-לבן, גם העולם מסביבנו היה די שחור-לבן (עם קצת חאקי). במקרה הפרטי שלי, הצבעים בקולנוע מסיחים את דעתי מהעיקר, ובסרטים שחור-לבן יש לבמאי פחות אמצעים לבלבל אותי.

נראה לי שגם באיורים, ומדובר במקצוע שבו אני עוסק 65 שנה, אני מתבלבל פחות באיורי שחור-לבן.

האם המאיירים שבחרו לאייר פיקצ'ר בוקס בשחור-לבן הם מאיירים שעובדים תמיד או בדרך כלל בשחור-לבן?

– לא ממש.

היכולת של טומי אונגרר בצבע היא ידועה, והצבעוניות שלו משרתת באופן נפלא את הסיטואציות המטורפות.

אבל כשהוא מחליט לבנות את הספר והאיורים רק משחור-לבן, הוא עושה את זה באומץ ובסוג של קווקוו, שמשכיח ממך שיש בכלל צבע בעולם. כמו למשל בספר הזה:

הנה שתי כפולות מתוכו:

אבל גם כאשר הוא בוחר להשתמש בגוונים של אפור, הוא מעביר לנו תחושה נפלאה ואווירה שמזכירה אלבום צילומים ישן ואפילו קצת דהוי.

כוונתי לאחד הספרים הנפלאים והנשכחים של אונגרר:

אני אוהב מאוד את הספר הזה.

הנה שתי כפולות מתוכו:

אבל יש כמה מאיירים, חלקם נפלאים, ששחור-לבן הוא העולם שלהם. אדוארד גורי הוא אחד מהם.

הנה שתי כפולות מהספר שלו העטלף המוזהב:

והנה שתי כפולות מהספר הג'אמבלים של אדוארד ליר עם איורים של גורי:

עוד מאיירת מצוינת ומקורית היא וונדה גאג, שמפורסמת בעיקר בזכות הספר הזה:

השימוש שלה בשחור-לבן והקשר עם הטקסט יוצר שפה עיצובית שמיוחדת רק לה. הנה כפולה מתוך הספר הזה:

וכדי להזכיר שהיא כתבה ואיירה עוד ספרים חוץ ממיליוני חתולים, אז הנה שני איורים מהספר הדבר המצחיק:

לי קשה לתאר את וונדה גאג בצבעים.

מוריס סנדק שולט היטב בצבע. הוא בעצם שולט היטב בכל – זה הכוח שלו וזאת גם החולשה שלו, למשל בהשוואה לטומי אונגרר או לטוני רוס, שלעיתים נותנים לספונטניות לשלוט בהם.

כאשר סנדק צריך להנגיד את הצבעוניות המתורבתת שלו עם הלבן, הוא עושה זאת במקצועיות רבה:

אבל הספר הטוב ביותר של סנדק (לדעתי כמובן) הוא היגלטי פיגלטי פופ.

כמובן בשחור-לבן. הנה שתי כפולות מתוכו:

ולפני שאציג לכם עוד כמה ספרים פחות ידועים שבהם שולטים השחור-לבן והאפורים, אני פונה ומפנה אתכם לתחום שבו אין לי מושג.

מסתבר, לפי כל מיני מחקרים, שתינוקות בחודשים הראשונים לחייהם מבחינים רק בניגודים חזקים ובעיקר בשחור-לבן.

לכן במקומות שמאמינים בזה יש ספרי קרטון רבים, שמיועדים לגיל הרך מאוד, שעשויים בשחור-לבן, והכותבים והמפיצים שלהם טוענים שהם ממש לחודשים הראשונים של התינוקות שלכם. ויש אפילו המלצות לשים את הספרים האלה ממש לפני הבטן של האימא עוד לפני הלידה. הנה כמה ספרים כאלה:

את הספר הבא הצגתי לא מזמן.

הנה כפולה מתוכו:

רון ברוקס הוא מאייר אוסטרלי ידוע (בעיקר באוסטרליה). הספר הזה הוא סיפורים על עכביש:

הוא כולל כפולות מטופלות כמו זאת:

וגם מאוד אווריריות, כמו זאת:

פרנסואה רוקה הוא מאייר צרפתי בן 51. האיש הזה, שזכה לפרסים רבים, ביניהם פרס אנדרסן ופרס אסטריד לינדגרן, מצויד בהרבה סבלנות. הספר הזה שלו נעשה בטכניקה של "סקראפבורד":

הוא נראה כמו עבודת חיים:

הנה קטע מוגדל רק כדי להמחיש את השליטה שלו בטכניקה:

ועוד מאייר שמצויד בהרבה סבלנות והרבה עיפרון, שבחר להראות את כל זה בשחור-לבן – דויד דניאל אלוורס ארננדס (נשמע כמו שלושה שחקני לה-ליגה), צייר ומאייר מקסיקני עם נטייה לסוריאליזם. הספר הזה הוא גדול במיוחד (גובה 34 ס"מ ורוחב 23 ס"מ):

לי קשה אפילו לחשוב כמה זמן הושקע בו.

הנה שתי כפולות מתוכו:

והספר האחרון שבחרתי להציג ברשומה זאת הוא ספר ישראלי. זהו כוס התה שלי, ספר מקורי ומפתיע של דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד. אני לא בטוח שהמחברים ישמחו שאני מציג אותו כספר לילדים. בעיניי הוא מוסיף כבוד להוצאת עם עובד, שהיה לה מספיק אומץ להוציא אותו לאור:

הנה ארבע הכפולות הראשונות מהספר, וזאת כשאני מסיר את הכובע בפני מחבריו:

ב-65 שנות עבודתי איירתי מאות ספרים שיש בהם איורים בשחור-לבן, אבל מעולם לא איירתי פיקצ'ר בוק בשחור-לבן.

אומנם בימים הרחוקים של שנות ה-60, שבהם התחלתי לאייר, הפרדת הצבעים וההדפסה בצבע היו יקרות ולכן היה למשל ספר כזה, שבו לא היה צבע:

למשל כמו כאן:

אבל זה לא נעשה מתוך תפיסה איורית, אלא מכורח טכני.