שני אדוארדים, ליר וגורי

הרשומה הזאת מוקדשת לשני אדוארדים. תראו כמה הם דומים:

זה מימין זה אדוארד ליר, שחי בין השנים 1817-1864.

וזה משמאל זה אדוארד גורי, שחי בין השנים 1925-2000.

אדוארד ליר, יליד לונדון, שהיה הצעיר מבין 20 הילדים במשפחתו, חי את רוב חייו הבוגרים מחוץ לאנגליה, כמו סופרים ואנשי רוח אנגלים רבים בתקופתו, הוא עשה זאת בסן רמו.

ליר, שהיה חולה אסטמה ומחלת הנפילה, לא היה נשוי, אבל כפי שמצוין במקומות רבים, הוא "מאוד אהב את חברתם של ילדים".

בימי חייו הוא נודע כצייר של ציפורים, חיות ונופים, ואחרי מותו התפרסם כאבי חרוזי הנונסנס והחמשירים האנגליים.

דווקא לחלק מיצירות הנונסנס הידועות שלו הוא לא הכין איורים רבים.

הג'אמבלים, היצירה שלה מוקדשת הרשומה הזאת, הופיעה בדפוס בימי חייו מלווה רק באיור אחד. הנה הוא:

בחרתי להציג לכם את הג'אמבלים כמין מבחן לפרשנויות של מאיירים, וזאת מכיוון שמאיירים רבים בחרו לאייר את הג'מבלים כשהם מתייחסים לאיור היחיד של ליר.

אז הנה ניתוח של הטקסט מנקודת מבטו של מאייר.

זהו סיפור מחורז בן שישה בתים שאחרי כל אחד מהם מעין פזמון:

Far and few, far and few,

Are the lands where the Jumblies live;

Their heads are green, and their hands are blue,

And they went to sea in a Sieve.

והנה הפזמון בתרגומה של רנה ליטוין

פרט לשני הבתים האחרונים שבהם מצטרפים לג'אמבלים גם יער, ינשוף, עגלה, כוורת דבורים, קופים ועוד דברים, בארבעת הבתים הראשונים יש לנו את המידע הבא:

1. מתי מעט יצורים (באיור היחיד של ליר מצוירים עשרה), בעלי ראש ירוק וכפות ידיים כחולות (בתרגום של רינה היא החליטה שדווקא השיער ירוק).
2. הם שטים בים על גבי Sieve, שזה נפה או מסננת.
3. לנפה הזאת תורן שעשוי ממקטרת ומפרש מצעיף ירקרק.
4. בשיר כתוב שיש גם משוט (אבל כפי שאתם רואים ליר לא צייר משוט).
5. יש בסירה גם כד (רואים אותו היטב באיור של ליר) שבו היו הג'אמבלים ישנים.
6. והעיקר, הנסיעה הזאת ארכה 20 שנה.

מאיירים רבים ניסו את כוחם ורבים מהם ציירו רק עשרה יצורים, כפי שאייר ליר. חלק מהמאיירים בכלל לא התייחסו לראש הירוק ולידיים הכחולות, וחלק מהמאיירים התייחסו לג'אמבלים כמו לסוג של חייזרים:

אפילו אצל לסלי ברוק, מהמאיירים המצליחים של סוף העידן הוויקטוריאני, הם נראים קצת חייזריים:

אבל המאייר המצוין מוריס סנדק למשל, המוכר בעיקר מהספר ארץ יצורי הפרא, התייחס לעובדה שהיו להם חברים או קהילה, שהרי על פי הטקסט רבים הזהירו אותם לפני הנסיעה:

ובסוף הנסיעה שתו לכבודם וערכו להם סעודה, מה שאומר שהם לא היו חייזרים.

סנדק היה אחד המאיירים שהתעקש שנראה באופן ברור שמדובר במסננת:

והוא הכניס הרבה אקשן לקראת סוף השיר:

אבל גם אצלו הג'אמבלים הם בעצם דמות אחת שהוכפלה:

אחת התופעות שמענייניות אותי היא שרוב המאיירים, כשהם מציירים חייזרים או יצורים  דמיוניים, הדמויות האלה נראות כמעט תמיד זהות זו לזו (אולי עם הבדלים בגובה ובגודל). כלומר, כאשר מגיע לתודעתנו יצור שאנחנו לא מכירים, קשה לנו לערוך בו שינויים ווריאציות כמו שיש אצל בני אדם.

וזה מביא אותי לגיבור הרשומה הזאת, אדוארד גורי. הנה עוד תמונה שלו:

גורי (Gorey) הוא הומוריסט, מאייר, סופר, איש קומיקס וקריקטוריסט ידוע מאוד, וגם כאן בארץ יש לו מעריצים רבים. הנה כמה פרטים עליו:

יליד שיקגו, ארה"ב. זה מעניין כי לפי סגנון האיור שלו רבים סבורים שהוא אנגלי. פרט לביקור אחד באיים ההיברידיים בסקוטלנד, הוא לא יצא מארצות הברית.

הוא אוטודידקט שלמד בעיקר על ידי חיקוי והעתקה. הוא מעיד על עצמו שהושפע בעיקר ממקס ארנסט, ואכן בעבודותיו אפשר לראות  דמיון לתחריטים של ארנסט. הנה שני תחריטים לדוגמה:

והנה עבודות של גורי:

בלי להיכנס לניתוח מעמיק של ההומור של גורי, קל לראות שהיסוד האופייני אצלו הוא ניגוד כלשהו בין הסגנון האדוארדיאני, או אפילו הוויקטוריאני, לבין רעיונות מקאבריים. לאחר שמישהו כינה אותו "גותי", גורי התייחס לכך ואמר: "כשאתה עושה שטויות זה צריך להיות די נורא. שטויות חינניות שטופות שמש הן משעממות. כמו ששוברט אמר: 'אין מוזיקה שמחה', אני יכול לקבוע שאין שטויות שמחות".

הנה למשל סיפור אחד שלו – הכישוף השוקע:

הו, הסתכלו, יש משהו הרחק שם למעלה, יצור שמרחף בשמים.

זה לא סתם יושב לו בשמים, אלא צונח לו אט אט מבעד לאוויר.

העננים הפכו ורודים וזהובים. ברכיו נוגעות בצמרות העצים.

עגום נוקשה ומרוחק, הוא מרחף ממש מעל הגג.

דרך הגג הוא עובר, ובא לנוח על התיבה של דוד אוגדרד המנוח.

הוא ממשיך להשתקע אל תוך הלילה ומבהיל את המשרתת עד מאוד.

ראשו תחילה, ללא מבט, ללא מילה, מהקומה הרביעית הוא יורד עוד קומה.

חולפים השבועות, ומדי יום הוא מוצא דרכו מטה עוד ועוד.

בכל פעם שהיה נדמה שנעצר, התגלה שהוא בעצם ממשיך לרדת.

ואפשר להתפלא מה פירושה של אותה הירידה העקשנית המשונה.

אחרי הכול הוא גם לא השתהה לנצח ברחבת המדרגות העליונה.

כעת הוא מצא את חדר האורחים והחליק לתוך הכד הסיני הגדול.

ועכשיו הוא מתנועע בפיתול רגזני בין קופסאות השימורים והחמוצים.

מתחת לרצפת המרתף הוא נעלם, ואנחנו לא נראה אותו יותר לעולם.

*

והנה, למרות שגורי זלזל בשטויות החביבות לילדים, אחד הספרים הנפלאים שלו הוא דווקא הספר הזה על הג'אמבלים:

והסיבה שאני אוהב כל כך את הגרסה שלו היא בעיצוב הדמויות של הג'אמבלים, שכל אחד מהם שונה מהאחרים. ואם תרצו אפשר כמעט לכתוב ספר שלם על כל אחד מהג'אמבלים של גורי, שאצל ליר הם גוש בלתי מזוהה.

הנה היצירה במלואה עם התרגום של רנה ליטוין:

*

גורי מת לפני כ-20 שנה, ועד היום הוא עדיין פופולארי מאוד בחנויות הספרים, ובעיקר המשומשים.

הוא הוציא למעלה מ-50 ספרים, חלקם הופיעו בשמות שונים, וכולם גזורים מהאותיות של שמו – Ogdred Weary, Wardor Edgy, Drew Dogyear… כשנשאל על ידי חברו, הסופר אלכסנדר תורו, למה ביצירות שלו יש כל כך הרבה אלימות, הוא ענה: "אני לא מקאברי. אני כותב על החיים האמיתיים".

גורי העדיף שיכנו אותו "סופר" ולא "מאייר".

כמו ליר, גם גורי לא היה נשוי ולא היו לו ילדים. אבל עליו לא תמצאו את המשפט "הוא אהב מאוד להיות בחברת ילדים".

והנה עוד כמה איורים ליצירה הזאת:

והנה סרטון אנימציה של הג'אמבלים מאת רוברט דנקן.

באותו עניין: לצייר את הנונסנס של ליר.