שתי הפנים של בטי סוונוויק והאיור האנגלי ההזוי

כאשר חיפשתי דימויים לרשומות על החיות הגעתי לספר הזה:

לא הכרתי את הספר, וזה לא מפתיע, אבל זה שלא הכרתי את המאיירת כן גרם לי להפתעה. איך לא הכרתי איורים נפלאים כאלה?

מה גם שכבר שנתיים אני מנסה לכתוב רשומה על הצייר סטנלי ספנסר ולא מצליח.

כדי להסביר למה הכנסתי לכאן את סטנלי ספנסר אני חייב להתחיל במי שנחשב לאבי האיור הרוחני, חזיוני, זה שבכותרת הרשומה קראתי לו "הזוי", וכוונתי לויליאם בלייק.

לא אכתוב כאן על אישיותו של בלייק, אבל היסוד המיסטי ביצירתו פתח דרך מעניינת, שבה הלכו כמה אמנים מעניינים. אחד מהם הוא סמואל פאלמר (1881-1805):

פאלמר היה צעיר מבלייק ב-48 שנים אבל ב-1824, כשהיה בן 21, הוא פגש את בלייק, והיסוד המיסטי בעבודותיו התגבר:

משפט המפתח לאופי האנגלי, "ביתו של האנגלי הוא מבצרו", מיוחס אמנם לסקוטי (תומס קרלייל), אבל דרכו אפשר להבין תנועות שהיו ההיפוך הגמור ממה שמשתמע מהמשפט.

רבים מכירים את האחווה הפרה-רפאליטית ("אחווה" במובן האנגלי היא קבוצה של "אחים" שלפעמים גם חיה ממש ביחד), אבל דור אחד לפני הפרה-רפאליטים יצר סמואל פאלמר עם כמה אמנים "אחווה" משלהם. התאריך שנחשב לייסוד האחווה הזאת הוא 1824. זאת הייתה ממש קומונה. חלק מהאמנים באו לחווה של פאלמר, גרו ועבדו בה ביחד.

גם הם, כמו הפרה-רפאליטים, ניתקו את עצמם מהממסד האמנותי ומה"קִדמה" והעריצו את האמנות הקדומה.

המפגשים הראשונים אירעו כשלוש שנים לפני שבלייק מת. בלייק לא היה חבר באחווה, אבל רוחו ריחפה מעליהם; וכשמדברים על בלייק ועל החבורה ה"עתיקה" הזאת, "לרחף" זה ממש עניין של מציאות יומיומית…

פרט לפאלמר היו באחווה עוד כמה אמנים: אדוארד קאלוורט (Calvert) (1883-1799), פרדריק טאתם (Tatham) (1878-1805), ג'ורג' ריצ'מונד (Richmond) (1895-1809), פרנסיס אוליבר פינץ' (Finch) (1862-1802) והנרי וולטר (Walter) (1849-1786).

ומכאן לעוד אמן, מה שאני מכנה (ולא רק אני) ממשפחת ה"הזויים". מדובר בסטנלי ספנסר.

בספר שלי שעה מלונדון אני מציע טיולים בשלושה כפרים שבשמם מופיע השם "קוקהאם".

באחד מהם נמצאת הגלריה של סטנלי ספנסר, שבה ביליתי שעות רבות. מאחר שבקרוב אקדיש לו רשומה מיוחדת, אציג פה רק כמה מיצירותיו כדי להראות שלציור שלו הייתה השפעה על התקופה ה"רוחנית" של הדמות המרכזית ברשומה הזאת.

הנה כמה עבודות של סטנלי ספנסר:

וזה הזמן לעבור לדמות המרכזית, הציירת והמאיירת בטי סוונוויק. קשה למצוא דיוקן שלה, וזה בהחלט הולם את הכיוון הרוחני שבה הלכה. לכן הנה דיוקן של אישה שהיא ציירה שיש החושבים שזאת היא:

כשהיא נולדה, בשנת 1915, פאלמר היה מת כבר 34 שנים, וסטנלי ספנסר היה בן 24.

עדה אליזבת' אדית סוונוויק הייתה בתו של הארי סוונוויק, ששירת בצי המלכותי אבל היה גם צייר שצייר בעיקר בצבעי מים. הוא מת כשבתו (שמעתה תיקרא בטי) הייתה בת עשר, וכבר אז היא החליטה שתמשיך את דרכו כאמנית.

בטי למדה אמנות ב"גולדסמית" והייתה תלמידה אהובה של אדוארד בודן, שהיה אז המנהל.

לבודן, אמן מעצב ומאייר, יוצר שברוחו של ויליאם מוריס ניסה לאחד את העיצוב והאמנות, הייתה השפעה עצומה על דור המעצבים הצעירים באנגליה של אז.

ואכן בטי הלכה בעקבותיו גם כמעצבת וגם כמורה ב"גולדסמית". כבר בגיל 21 היא החלה לעצב כרזות ל"לונדון טרנספורט", כרזות שעד היום מבוקשות על ידי אספנים.

היא עיצבה כרזות במשך 20 שנה.

בשנת 1945, כשהייתה בת 30, פרסמה את הספר הראשון שלה:

בספר הזה היו גם איורי עיפרון. הנה כמה מהם:

הרישומים האלה בישרו שינוי כיוון.

החל משנות ה-50 סוונוויק עזבה לאט לאט את תחום העיצוב, שבו נחשבה להצלחה עצומה בזכות ההמצאות וההומור שלה, ועברה לציור בצבעי מים ורישומים פיגורטיביים בקנה מידה גדול. היא התפטרה ממשרת ההוראה ב"גולדסמית" ונשאבה לעולם החזוני של בלייק, מושפעת מספר הסקיצות של סמואל פאלמר שקיבלה במתנה ומושפעת כמובן גם מעבודותיו של סטנלי ספנסר. הנה עבודות שלה מהתקופה הזאת:

האקדמיה המלכותית עודדה אותה והעניקה לה תואר RA (Royal Artist).

מבחינה חברתית היא הסתגרה בבית בחברת הכלבים, החתולים והתוכי שלה ג'ובו.

בסוף חייה עברה לטנברידג' ולס שבדרום מזרח אנגליה, שם היא מתה ב-22 במאי 1989, בדיוק ביום הולדתה ה-74.

ואסיים בכמה עמודים מהספר שבו פתחתי, יום ההולדת של אלה: