מכל בעלי החיים שנמצאו בסביבת ילדותי בכרכור – דווקא מהזיקיות הכי פחדתי.
גם היום אני נרתע מבני אדם שמשנים את צבעיהם לפי הסביבה, למרות שיש לי הרבה הערכה למי שמסוגלים, בגלל תנאים או מידע חדשים, לשנות את דעותיהם.
כמעט כל מי שצייר זיקיות בספרי ילדים התייחס לתכונה הזאת שהיא באמת, חייבים להודות, מעניינת מאוד.
הנה איורים מהספר אמצעוני של יורם לוי פורת:
הזיקית הבאה היא מהספר חתולה בלי זנב של אלישבע כהן:
ידידתי הפסיכיאטרית והסופרת אורית אבני בר-און כתבה סדרה מקסימה של שירים על חיות ברוח הנונסנס. כשחשבתי על ספר, רציתי לשתף פעולה עם עוד חברה ותלמידה, המאיירת המצוינת רחל סטולרו.
הנה שני עמודים לשיר על הזיקית. את הראשון איירתי אני:
והשני הוא התשובה של רחל:
מעט דוגמאות אפשר להביא מספרים שנעשו יחד על ידי שני מאיירים. הספר הזה טרם יצא לאור, אבל אולי הוא עוד יצא פעם….
אריק קרל (2021-1929) הוא אחד המאיירים והכותבים הכי מצליחים בעולם. הספר שלו הזחל הרעב הוא אחד מספרי הילדים האהובים ביותר בעולם המערבי.
וזה הספר שלו על הזיקית:
הוא אומנם לא הגיע למספרים של הזחל הרעב, אבל הוא בכל זאת המצליח ביותר מכל ספרי הזיקיות שנעשו לילדים, ויש המון כאלה.
כמעט כל סופר ומאייר שכותב ספרים לפעוטות, בעיקר הספרים שנקראים "ספרי קרטון", רואה חובה לעצמו לכתוב ולאייר ספר על זיקית.
ספרי הקרטון הם הצינור שבעזרתו אנו מעבירים לפעוטות מידע ומסרים שאותם הוא יקח לחיים, וכאלה אפשר להלביש על זיקיות בקלות כמעט בלתי נסבלת.
קחו את למשל ליאו ליאוני (1999-1910), מאייר איטלקי שכבר מזמן הפך ל"קלאסיקה". הוא נולד בהולנד וממנה עבר לאיטליה; למד וחי בהולנד, בלגיה, ארצות הברית, איטליה ושווייץ. לפי דעתי רק הביוגרפיה שלו מזכירה זיקית.
בספר הזה הוא מספר על זיקית (רק בעברית זיקית היא תמיד נקבה), שראה שלכל חיה יש צבע משלה:
וכמובן שגם הוא רצה, וכמובן שהוא לא מצא… ואז הפתרון היה שהוא מצא בת זוג, זיקית כמוהו, והם כל הזמן ביחד. וכשהם ביחד יש להם אותו צבע…
אתם מאמינים?
את הילדים שגדלו עם הספר הזה אני רואה מסביבי ממש כל יום.
רוב הזיקיות בספרים האלה אין בהם הרבה דמיון יצירתי.
הזיקית הכי חמודה לטעמי היא קמיליה:
יצר אותה איתן לונג, מאייר אמריקאי שנולד בפנסילבניה ב-1968.
קמיליה והיוצר שלה מביאים לקטנים מסר קצת מורכב.
קמיליה היא זיקית שרק רוצה להתבלט ולהיות כל הזמן באור הזרקורים. אבל זה לא עוזר לה מבחינה חברתית, כי לבלוט, על פי לונג, זה להישאר "בחוץ".
ואז היא מחפשת דרכים להיות כמו כולם…
עוד ספר קרטון לפעוטות הוא הספר הזה:
איירה אותו המאיירת אניטה בישטרבוש, שנולדה בהולנד ב-1961. פה אין הרבה התחכמות. הספר נועד ללמד ילדים גם צבעים וגם סְפָרוֹת.
ואם יש לכם תינוק פחדן כמו שאני הייתי, שפחדתי מזיקיות, אז יש לכם את הספר הזה:
זה סיפור על זיק הקטן שממש לא מפחד. האיורים הם של אסמונדה ורץ ג'וניור.
ומה קורה כשהזיקית שלך מוארת? לא "מוארת" אלא ממש מוארת, באור ניאון, ואפילו נקראת ככה – Neon Leon. הספר אפילו יצא בעברית בהוצאת מטר:
את הספר איירה בריטה טקנטרופ, מאיירת גרמניה שלמדה בלונדון וחיה שם תקופה ארוכה. היום היא חיה בברלין.
ואיך אפשר בלי זיקית שלא מצליחה להחליף צבעים?
אל תגידו לי שבדיוק התכוונתם לכתוב ספר כזה.
אז יש כבר כמה וכמה כאלה. למשל:
המאיירת היא סטפני ג'יין.
גם הספר הזה על קולין מספר על זיקית שלא מצליחה להחליף צבעים:
הפעם זה ספר של מאיירת, גם היא אנגליה, ושמה רייצ'ל קוורי.
אבל יש גם זיקית שכל בעלי החיים מתקנאים בה על כך שהיא מחליפה צבעים:
הפעם מדובר במאיירת יפנית מצוינת. שמה צ'יסאטו טאשירו. עוד אכתוב עליה.
והספר האחרון שבחרתי מהשפע העצום הוא הספר הזה:
הוא מספר על זיקית שמחפשת חברים. זהו ספרה של אמילי גראווט. המאיירת המעניינת הזאת חיה כמה שנים בכלי רכב, וכנראה שגם היא חיפשה חברים.
עד כאן הזיקית לילדים.
ברור לגמרי שבקריקטורה הפוליטית הזיקית היא סמל מוכר ואפילו משופשף. אחד הראשונים שהשתמש בדימוי הזה היה גרנדוויל (1847-1803), מגדולי המאיירים של המאה ה-19. ב-44 שנותיו הוא הספיק לאייר אלפי איורים, שהידועים בהם הם האיורים למסעי גוליבר. הוא התמחה בהאנשת חיות. כאן הוא מראה את הזיקית כפוליטיקאי שמסכים עם כל אחד מהקהל:
ולסיום – הנה טראמפ:
מרשים ומחכים
מקסים! יצירתיות במיטבה