ברשומה הזאת אנסה להראות איך מאיירים מתמודדים עם הלילה; וכמובן, כדרכי, אציג פה גם איורי לילה שאני עשיתי. אבל היא רחוקה להיות רשומה מקיפה ומעמיקה.
אתמקד כאן בשני ספרים. אחד שאיירתי לאחרונה ושמו "הכוכבים שרצו להאיר ביום", והשני הוא ספר שאני מאוד אוהב, של המאייר ארנולד לובל.
אבל לפני כן כמה הרהורים על הלילה בספרים ובאיור:
אפתח בכך שמתוך סקירה של הספרים והאיורים האחרים שעשיתי במשך 66 השנים שאני מאייר, אני מבין שאני לא ממש טוב באיורי הלילה.
כשאתה הופך יום ללילה באיור, וזה קורה הרבה בספרי קומיקס, אתה צריך לכאורה לצבוע את האיור של יום בצבעי אפור או כחול כהה וקיבלת איור לילי. אבל לא סתם כתבתי "לכאורה", כי איור "יום" לא צריך להיות מודגש על ידי "פינת חושך", ואילו איורי לילה כמעט תמיד יש בהם "פינת אור" שהיא מרכז האיור. וזה יכול להיות ירח או חלון או משהו אחר שמואר באור מלאכותי.
עוד לפני שהתחלתי לעסוק באיור היו לי במחסן החזותי כמה ציורי לילה שאולי השפיעו עליי.
מדובר כמובן בציורי הלילה של ואן גוך:

ושל טרנר:

ואולי אפילו זה של ויסלר, ששמו זיקוקין די-נור:

הציור עמד במרכז השערורייה האמנותית או הסכסוך בין ויסלר לג'ון רסקין.
ואני זוכר היטב גם את האיור הזה של נחום גוטמן, שצויר לשיר ערש של אנדה אמיר:

הספר הזה, שכתב מרדכי (מוטקה) נאור, ראה אור ב-1980:

לא מזמן הוא יצא שוב במהדורה משפחתית של מוטקה ולאה.
הסיפורים שכתב מוטקה הם מקסימים ויש בספר עשרה איורים שלי בשחור-לבן ורק באחד יש רמז ללילה:

הנה עוד שני איורים מהספר הזה, שאני מצרף אליהם תקווה שמוטקה נאור יכתוב עוד סיפורים, מלבד הפעילות הרבה שלו כהיסטוריון:


בספר מיכה ומכבי האש שכתבה דליה רביקוביץ' מסופר על הילד מיכה שטיפס על עמוד כדי להחליף נורה בפנס הרחוב וחולץ משם על ידי לוחמי אש (שאז נקראו "מכבי אש"), ומאז התחילה ידידות לפרוח בינו לבינם. הנה שני איורים משם:


השמיים שעשיתי די משעממים.
כדי להראות שמיים אני משתמש בכוכבים זרועים על רקע שחור שאני מצלם מאיזה ספר.
הנה איורים לספר גרבי השינה של רות, שכתבה תמי לוי-נחום:


והנה איור שבו מצויר אברהם (אבינו), שלאחר שאלוהים הבטיח לו שיהיו לו צאצאים כמספר כוכבי השמיים, הוא עומד וסופר כוכבים, כששרה מחכה לו במיטה:

האיור הנ"ל הוא מתוך ספר מקאמות סאטיריות על התנ"ך, שכתב אפרים סידון ואני איירתי, שיראה אור בקרוב.
בספרים מסדרת והילד הזה הוא אני של יהודה אטלס יש שירים שמתרחשים בלילה. שם פתרתי את זה פשוט.
הנה זה בגרסה של דרום קוריאה:


וכעת לספר שבו איירתי 50 איורים, שרובם מתרחשים בלילה. הגיבורים הם הכוכבים, הירח והשמש:

לצורך האיורים האלה חתכתי מנייר שרטוט המון כוכבים בגדלים שונים וברוב האיורים הנחתי אותם על נייר והתזתי עליהם במכחול אוויר צבע שחור, ורק אחר כך הוספתי את הפרטים שבעזרתם הפכתי את הכוכבים לדמויות על פי הסיפור של אריאלה שיר:








הספר הזה הביא אותי, אחרי 65 שנה של איור, לחבב במידה מסוימת את הלילה.
בספר שהזכרתי לעיל, גרבי הלילה של רות, השתעשעתי באיורי הירח עם הגרביים:

גם בספר הזה יש כמה איורים של הירח:

בקרוב אעלה רשומה על הירח באיור.
וכעת נעבור לכמה מאיירים אחרים שהתמודדו עם לילה.
בשונה מהתפיסה הפשטנית שלי באיור הלילה, שאצלי הוא פשוט משטח צבע אחיד, אורה איתן מעמיקה יותר. בספר חנה'לה ושמלת השבת יש כמה איורי לילה, למשל זה:

בספר המצוין הזה:

מרית בן ישראל כותבת את הדברים הבאים מפיה של אורה:

עוד מאיירת מצוינת שהתמודדה עם הלילה באופן ציורי, ולא סתם משטח כחול כהה, היא הצרפתיה מארי דה סאל, למשל באיור הזה:

שהוא מתוך הספר האסטרונום. בקרוב אכתוב עליה בהרחבה.
כבר הזכרתי שברבים מהאיורים שמתארים אירועים שמתרחשים בלילה, ישנה "פינת אור" או שהדמויות מוארות, והניגוד הזה בין החושך לפינת האור שונה אצל מאיירים שונים.
ליין סמית, אחד המאיירים המקוריים ביותר בימינו, אותו הזכרתי הרבה בפוסטים על החיות (למשל כאן), מנגיד את הדמויות באופן הכי בולט:

עוד מאיירת שאוהבת מאוד את הניגוד הזה היא כרמן סאלדאנה:



סאלדאנה היא מאיירת ספרדיה שמרבה לאייר חיות.
תפיסה הפוכה אפשר לזהות אצל ג'וזי מאס, מאיירת קנדית, שגם היא מרבה לחקור את הטבע. הניגוד אצלה בין החלק המואר לחשוך הוא נמוך, והחלק המואר מתמזג בהדרגה עם הלילה:

ויש גם מי שחוקר את הצבעים שמהם מורכב הלילה, כמו גרנט סניידר:

הוא מראה למאיירים שטחיים כמוני, שמאיירים לילה כמשטח צבע אחיד, שהלילה הוא לא רק שחור ולבן.
יש ספרי לילה שעוסקים במסעות, בתקווה שהילד יתעייף מעצם הקריאה ויירדם. כזה הוא הספר הזה של אילאנה סון, שנולדה במלזיה וכעת חיה בלוס אנג'לס:

או הספר הזה של המאיירת אן לורל קרטר:

יש מאיירים שמציירים לילה אבל מעדיפים מסיבות שונות לא להתמודד עם חושך. למשל בגלויות ברכה, כשנראה להם שחושך הוא משבית שמחה. ואז הם מציינים את הלילה רק על ידי סמלים – ירח וכוכבים – כמו בגלוית הברכה הזאת:

אפילו המאייר מוריס סנדק, בספר ששינה את עולם הפיקצ'ר בוקס – ארץ יצורי הפרא, מספר שם שכאשר הגיע החושך התחיל לצמוח יער בחדר של מקס…

אבל אין שום חושך באיור, ורק הירח מסמל את הלילה.
זאת הזדמנות להזכיר את אחד מספרי הלילה הידועים ביותר, גם הוא של מוריס סנדק, וכוונתי לספר הזה:

גם בו הלילה מצויר די פשוט:

יש גם כמה ספרים שבהם הגיבורים מנסים לבטל את גזירת הלילה. וכאן אני מגיע לספר הזה:

ארנולד לובל מוכר היטב גם לקורא הישראלי בעיקר בגלל הספרים על צפרדי והקרפד ועוד:


שבעיניי הם יפים אבל לא מלהיבים.
אבל את הספר הזה, על האישה ששונאת את הלילה, אני אוהב בעיקר בגלל הדרך שבה לובל מתמודד עם הלילה, ובגלל הטכניקה שבה הוא בחר. אז הנה כל הספר. התרגום כאן הוא של ענת פוֹקס:



גבוה בהרים ליד הקסהאם
גרה אישה זקנה שקראו לה הילדיליד.

היא שנאה עטלפים וינשופים וחפרפרות ונברנים

ועשים וכוכבים וצללים ושינה,
ואפילו את אור הירח. וכל זה כי היא שנאה את הלילה.

"לו רק", אמרה הילדיליד לכלבה הזקן,
"יכולתי לגרש את הלילה מהקסהאם,
השמש תמיד תזרח על הצריף שלי.
אני לא יודעת למה אף אחד לא חשב קודם
על גירוש הלילה".
*
הילדיליד גזרה מטאטא מזרדים
כדי לטאטא את הלילה מחוץ לצריף שלה
ומעבר להרים של הקסהאם.
*
היא טאטאה וקרצפה והרתיחה והעיפה,
אבל כל פעם שהסתכלה מהחלון
הלילה עוד היה שם,
כמו אבק מאחורי הקורות.

הילדיליד הוציאה את המחט ותפרה חתיכות שקים
לשק אחד חזק, כדי לראות אם היא יכולה לדחוס בו את הלילה
ולרוקן אותו מעבר להרים של הקסהאם.

היא ריפדה ודחפה ומילאה
ואפילו התגנבה מאחורי הצללים,
אבל לא יכלה לדחוס את כל הלילה לתוך השק.

הילדיליד לקחה את הסיר הכי כבד שלה לאש,
כדי שתוכל להרתיח ולהעלים את הלילה.
היא יצקה, ערבבה, הרתיחה,
בעבעה טעמה ושרפה אותו,
אבל לא יכלה להרתיח ולהעלים
את הלילה.

הילדיליד אספה את זמורות הגפן כדי לקשור את הלילה
לחבילה מסודרת.
"אולי מישהו יקנה את זה בשוק", היא חשבה.
אבל היא לא הצליחה לקשור את הלילה.

הילדיליד גזזה את הלילה
כמו שגוזזים כבשה,
אבל כל מה שנפל
מהשמיים
היה ענן קטן.

היא העיפה את הלילה לעבר הכלב הזקן שלה,
ששכב על המחצלת,
אבל הוא לא הצליח לטרוף את הלילה.

היא דחפה את הלילה למיטת הקש שלה,
אבל הוא קפץ החוצה.

היא השליכה את הלילה אל הבאר מאחורי הבית שלה,
אבל הוא צף למעלה.

היא חרכה את הלילה עם נר,
אבל הוא דילג החוצה.

הילדיליד שרה לו שירי ערש,

שפכה לו חלב בקערית,

נפנפה מולו באגרופה, הבריחה אותו לארובה,

דרכה עליו, הכתה אותו, חפרה לו קבר,

והיא אפילו – צר לי לומר –
ירקה על הלילה.

אבל הלילה לא שם לב.
"אז אני לא אשים לב ללילה",
התנשפה הילדיליד
והפנתה לו את גבה.

באותו רגע השמש טיפסה מעבר להרים של הקסהאם.
אבל הילדיליד הייתה עייפה מדי מליל המריבה שלה עם הלילה,
עייפה מכדי ליהנות מהיום.

היא התכוננה לשינה
במיטת הקש שלה,
כדי שתהיה רעננה
ותהיה מוכנה להפנות את גבה
ללילה.
כאשר הוא יחזור להקסהאם…

לילה טוב!
*
*מתברר שהרשומה יצאה קצת ארוכה. תודה על הסבלנות.







זה נפלא !
הספר האחרון, על הילדיליד- זה תחריט או קוי עט צפופים? לא הצלחתי לראות מהצילום על המסך. כנראה שאין ברירה, אני חייבת את הספר הזה!