מה הסגנון שלך – חלק ג

זוהי רשימה שלישית בסדרה ושנייה על איורים בצבע. האיורים הפעם הם בעיקר מתוך ספרים. המטרה שלי כאן היא להראות את הניסיונות שלי בגיוון, מה שלפעמים אני מכנה "המעבדה שלי".

את הרשומה הקודמת סיימתי בכמה דוגמאות (ממש מועטות) על יוצרים גדולים שהשפיעו עליי, כמו יוזף לאדה, אנדרה פרנסואה וטומי אונגרר. הפעם אפתח לא רק בהשפעה אלא בחיקוי, או אולי עדיף לכתוב "כניסה לנעליים" של יוצרים אחרים.

כשפנו אליי מהוצאת כנרת-זמורה לאייר את הספר אתי הדובונית הבלשית של מיכל חזון, שאלו אם אוכל להעביר באיורים את רוחם של האיורים האנגליים מחלק מספרי הפעוטות של  אניד בלייטון. ראיתי בזה אתגר ואמרתי שאנסה. לא בטוח שהצלחתי. הנה אחד האיורים:

כאשר מישהו קנה פטנט כזה של "ספר מנגן" עם קלידים, שהיה מנגן שירי פעוטות ידועים כמו עוגה עוגה או היום יום הולדת, פנו אליי לאייר אותו. "אנחנו יודעים", אמר המו"ל, "שזה ממש לא הסגנון שלך, אבל תנסה לאייר איורים מתוקים, כמו שהיו פעם".

ניסיתי והנה התוצאה:

ברשומה על האיורים בשחור-לבן סיפרתי על אהבתי לכלי הבסיסי, העיפרון. כשכתבתי את ספר המשלים בחרתי לאייר אותו באיורים גדולים, שעובדו בהקפדה בעפרונות צבעוניים.

זאת הייתה עבודה ענקית במושגים שלי, שחלק ממנה עשו שתי אסיסטנטיות שעבדו איתי.

עוד ספר שבחרתי לבצע בעיפרון היה סיפורים שסיפרתי לאבא, שכתב עוזי חיטמן.

אני זוכר שהייתי תחת השפעתו של ספר אנגלי לא מוכר והאיורים שלי היו כמעט חיקויים, כולל הקונטור המרוסק והעיפרון בביצוע עדין:

כשיצרנו, אהרן שמי ואני, את הספר נעמן והאפיקומן – שהיה אמור להיות "ספר ילדים לפסח" כמו שזה היה בחנוכה הוא לחנוכה – בחרתי לשאול, או במילים אחרות לחקות, את חיתוכי העץ הידועים מאגדות פסח עתיקות. זה לא היה קשה. הכרתי היטב את הטכניקה:

ואם הזכרתי את זה היה בחנוכה, הכנסתי באיורים משהו מרוחו של חברי היקר יוסל ברגנר בתקופה שהיה מצייר כלי מטבח ורהיטים, ואפילו הקדשתי את האיורים האלה ליוסל:

היה בזה מעין סגירת מעגל, שכן מעולם לא פגשתי את נתן אלתרמן, ושמעתי אין-סוף סיפורים עליו מיוסל, שהיה חבר קרוב שלו.

מדי פעם ניצלתי באופן גס את הידע המועט שלי בתולדות האמנות, כמו בארוחה הזאת מהספר הנער ביער, שהזכרתי גם ברשומה הקודמת:

בכמה ספרים שילבתי באיורים שלי תחריטים של פעם.

בספר המפלצות ששינו את ההיסטוריה של אוֹרי בְּני ושלי, שילבתי בכל איורי המפלצות קטעי רקע מתחריטים חסרי זכויות:

גם באחד הספרים האחרונים שאיירתי, התנ"כנחים, שכתב אפרים סידון, שתלתי בכל איור צבעוני קטע מאיזה איור של גוסטב דורה, שאצלי מחובר אסוציאטיבית לתנ"ך:

פעם ניסיתי לכתוב ספר – שלא יצא לאור בסופו של דבר – וקראתי לו איזה רוח. הרעיון היה להביא את העלילה בכמה סגנונות של ציירים ידועים, למשל:

בשלב מסוים הילד גיבור הסיפור מגיע למוזיאון, ושם הוא רואה קהל גדול. את כולם קיבצתי במעין קולאז' של דמויות מוכרות מיצירות אמנות:

מדי פעם, בעיקר כשאני משתף פעולה עם יוצר ויצירה שאני אוהב, אני משחק בין סגנונות באותו ספר.

בספר של נירה הראל מעשה בשרביט קסמים מספרת נירה על סבתא שהנכד שלה מספר לה בטלפון שהוא חולה. היא יוצאת תוך כדי שיחה בטלפון בדרכה אליו, ובדרך מספרת לו סיפור על קוסמת טובה שהולכת לבקר את הנסיך החולה. בספר ציירתי זה מול זה את סיפור המסגרת, קורותיה של הסבתא, בסגנון אחד ומולו את הסצנה המקבילה באגדה בסגנון אחר, כמו אלה לדוגמה:

גם בספר הענן שהלך נגד הרוח של יוסי גודארד הכנסתי, בהסכמתו של יוסי, פרט לאיורי העלילה גם משבצות ובהן איורים של ביטויים עם המילה "רוח":

עוד ספר שיש בו שילוב של שתי תפיסות באיור אחד הוא הספר סימן שאני גדול של יהודה אטלס. כדי להראות איך הילד היה לפני שהוא גדל ואיך הוא כעת, ציירתי שני "צילומים" – אחד בצבע חום של צילומים ישנים, ומעליו בצבע את מה שקורה כעת כשהילד כבר גדול, כמו צילום בצבע:

לפעמים חילקתי את האיור לכמה משטחים והאיור הוא בעצם קובץ של איורים כמו בספר קוראים לי בנצי של רחל שמיר:

אני אוהב מאוד את טכניקת הקולאז', אבל לא הצלחתי מעודי לאייר ספר עלילתי בקולאז'. זאת לא פעם ראשונה שאגיד שאני מקנא בידידתי אורה איתן על ספרי הקולאז'ים הנפלאים שלה.

אבל כמה ספרים למבוגרים, שאין בהם עלילה אלא פזמונים ושירה, איירתי בטכניקה הזו. אחד מהם הוא הספר עוד על אהבה שערך יואב קוטנר:

עוד ספר הוא ספר שירים של חיים יחזקאל, למלוך בלילך:

וגם ספר של מיכל סנונית, שירת הלב:

לפעמים היה מרכיב קולאז'י כלשהו באיורים, למשל בספר הגדה של פסח בחרוזים, שכתב אפרים סידון, שם השתמשתי בשברי מצות:

כן בבלוג הזכרתי כמה פעמים, בהקשר של העבודות שלי ובעיקר של אחרים, את השימוש בצבעי מים ובכתם שנקרא "ווש". לדוגמה בספר הילדים החתול פיגארו של פועה שלו-תורן:

גם בספר אמצעוני שכתב יורם לוי-פורת יש איורים בצבעי מים:

כעת אנסה לכתוב באופן חלקי על נושא שמעסיק אותי מאז שהתחלתי את חיי המקצועיים כמאייר, ואקרא לו במילה אחת – "החופש".

כמעט בכל ספר חדש שיוצא עם איורים שלי, אני בודק מה הייתה מידת החופש שלי. גם חופש מלחצים שונים מצד המחבר, העורך והמו"ל, וגם באיזו מידה יש באיורים חופש ביצוע.

זה די ברור שקשה לשמור על חופש כאשר יש לחזור על אותה דמות במצבים שונים, וכמה זה עצוב לראות שהדמות מצוירת בבטן מכווצת, בעוד העצים והעננים מבוצעים בחופש אמנותי מקסימלי.

האיורים שאציג עכשיו צוירו לדעתי ביד קלה. ברובם אין את "מכשול החזרה על דמות".

הנה כמה מהאפרוחים האחים בספר האפרוח העשירי של נתן אלתרמן. במקרה זה עשיתי את הרישום ומי שהייתה אז האסיסטנטית שלי צבעה את הרישום לבקשתי בלי לקרוא את הספר:

גם את הספר ציפה ודון סרגוסה של יוסי עופר עשינו באופן דומה. הראיתי למרב סודאי איור אחד:

ואת השאר היא עשתה על גבי רישום עיפרון קל שלי:

אגב, מרב היום היא אמנית מצוינת שכדאי להכיר.

בספר אורח ליום הולדת של לאה גולדברג עשיתי את הרישומים במכחול, ולדעתי הצלחתי לצייר חלק מהאיורים בחופש מוחלט, ברוחו של אנדרה פרנסואה:

עוד איור שנעשה בלי תכנון הוא איור מהספר מקהלת החיות העליזה בגרסתו של שלמה אבס:

יהודה אטלס כתב פעם ספר בשם מעשה באדם שהיה עולה בהר, זה סיפור של עגנון שיהודה עיבד לילדים. אז עגנון כבר לא חי, ויהודה הוא חבר ומפרגן, ולכן יכולתי לעבוד על האיור באופן הכי ספונטני:

כמובן שכשאני מצייר ספר לחברים, דהיינו ספר שלא צריך להימכר באופן מסחרי, אני משוחרר.

הנה ארבעה איורים שעשיתי לסיפור האדונית והרוכל לספר יחיד, לא מודפס, שעשיתי לפני שנים רבות במתנה לחברי שלמה ניצן. אגב, שמי שזוכר את שתי הצגות היחיד שעשה שלמה לפי סיפורי עגנון יודע שפעם היה פה תיאטרון מצוין.

גם את האיורים לספר ציד הסנרק של לואיס קרול, בתרגומה הנפלא של ניצה בן-ארי, עשיתי ללא מחשבה מוקדמת וללא סקיצות. ולמרות שהשתמשתי בכמה טכניקות, כולל אייר-בראש, האיורים הם חופשיים לגמרי:

בספר הזה הכנסתי גם את דמותי:

שמדי פעם דחפתי אותה לספרים, כמו למשל לספר סבא ספר של ריקה ברקוביץ':

ותראו את שמונה הדמויות האלה. איך עוזי שביט מהוצאת הקיבוץ המאוחד הסכים שזה יופיע בספר ילדים?