סופרים בשם בדוי

הרשמה הזאת תעסוק בפסבדונים, מה שבעברית נקרא "שם עט".

למי שלא זוכר, השם "מארק טוויין" הוא שם העט של הסופר שמואל לנגהורן קלמנס. זהו בעצם מושג שהסופר אימץ מהצעקה שהיו הספנים קוראים כשבדקו את עומקו של הנהר. מארק טוויין היה סימון המידה השני על חבל מדידת העומק. דהיינו, במקור זה לא שם אלא מושג.

כנ"ל הם שמותיהם של שלום עליכם ושל מנדלי מוכר ספרים.

ולכן תמוה בעיניי שרבים מהכותבים או המדברים על מארק טוויין קוראים לו "מר טוויין", כאילו היו מכני את שלום עליכם – "מר עליכם".

הסיבה לכך היא רק בגלל שהמילה "מארק" (לסמן) מוכרת גם כשם פרטי, ולכן "טוויין" הופך באופן כמעט אוטומטי לשם משפחה…

הרעיון לכתוב על שמות עט (פסבדונים) עלה במוחי כאשר סיפרתי באחת הרשומות על שם העט "בּוֹז" שבו בחר דיקנס בראשית דרכו כעיתונאי וסופר. כשבדקתי את מקור השם הגעתי לספר הכומר מוויקפילד שכתב אוליבר גולדסמית בשנת 1766.

מסתבר שדיקנס מאוד אהב את הספר, במיוחד את אחד הגיבורים ששמו מוֹזס, והוא כינה כך את אחיו הצעיר אוגוסטוס. ממוזס זה הפך ל"מוז" ובגלל ענייני היגוי זה הפך ל"בוז".

ומאחר שבחרתי להקדיש את הרשומה הזאת לשמות עט של סופרים, מייד מתבקשת השאלה: למה רק סופרים? למה כמעט אין ציירים, מוזיקאים או אנשי אמנות אחרים שיוצרים תחת שם בדוי?

וכאן יש להפריד בין שם עט לכינוי.

אנחנו מכירים אנשי שם רבים שמכנים אותם לא בשמם האמיתי אלא בכינוי. אבל כאן לא מדובר בשם שהם בחרו, אלא בכינוי שהולך איתם לפעמים מהילדות (על גינויים שהפכו לפסבדונים אכתוב בהמשך).

הסיבה לרשומה הזאת היא שלפעמים הסיפור שמאחורי שם העט הוא מעניין, וחוץ מזה חיפשתי סיבה להכין דיוקנאות של הסופרים. אני חלש מאוד בציור דיוקנאות, אבל דווקא בגלל זה רציתי לנסות. רוב הדיוקנאות שאני מצייר הם על פי צילום או דיוקן מצויר. וכשאני אומר "על פי" אולי בעצם מוטב לומר "העתקה" או גניבה".

ברשומה התייחסתי גם למקרים של שינוי שם שאיננו בדיוק פסבדונים, אבל יש בו עניין.

אין כאן סדר כרונולוגי או אחר ברשומה והסופרים עליהם אני מספר.

אני פותח בחתן פרס הנובל, הסופר ש"י עגנון ששמו האמיתי הוא שמואל יוסף צ'צ'קס (או טשאטשקס). קשה לדעת למה הוא לא רצה להופיע בשמו, אבל מהסיפור הראשון שפרסם בארץ, עגונות, עלה לו כנראה הרעיון לבחור בשם "עגנון" וש"י הוא כמובן ראשי התיבות של: שמואל יוסף.

אני נשאר עם היהודים שגדלנו עליהם ואיתם. שלום עליכם נשמע כמו החלטה די טבעית למי ששמו הפרטי היה שלום. ייתכן שבילדותו שמע הרבה את הביטוי "שלום עליכם" שגם היהודים שלא ידעו עברית ודיברו אידיש הכירו היטב. וכך בחר לו שלום רבינוביץ' את השם הנפלא הזה, שלום עליכם.

אגב, מקור הצירוף "שלום עליכם" הוא כנראה מהקבלה ונחוץ כנראה מייבין יותר גדול ממני כדי לדעת מאין בדיוק.

ומשלום עליכם לאחד העם.

אשר צבי גינזבורג, סופר ומהוגי הציונות, שאם לא היו רחובות על שמו היה נשכח, בחר בשם העט "אחד העם" כבר כאשר פרסם את מאמרו הראשון לא זה הדרך. בשנת 1889 הוא בחר בשם "אחד העם" וההרגשה היא שהאיש רצה שנתייחס אליו כאל סתם אחד מהעם.

המעניין שהפעם היחידה שהצירוף "אחד העם" מופיע בתנ"ך הוא בספר בראשית פרק כ"ו, הפרק שבו מבטיח אלוהים ליצחק:

אבל את הצירוף "אחד העם" אמר אבימלך, מלך הפלשתים ליצחק:

מעניין אם אשר צבי הכיר את הפסוקים האלה וידע שבתנ"ך "אחד העם" הוא אפילו לא יהודי אלא סתם פלשתי מגרר.

ולעוד יהודי שאני מעריך מאוד את ההומור שלו – מנדלי מוכר ספרים. שמו היה שלום יעקב אברמוביץ', ומי שזוכר את "סנדריל האשה" מהספר מסעות בנימין השלישי מבין שכנראה מנדלי אהב את השם סנדריל והשתמש בו בתור שם עט אחד הסיפורים ששלח לאיזה מגזין. שם העט המלא היה "סנדרקע מוכר ספרים" אבל העורך או שטעה או שהחליט ש"מנדלי" יותר מתאים מ"סנדרקע". כך לפחות סיפר מנדלי באחת השיחות שלו.

מארק טוויין, עליו כתבתי בפתיחה, השתמש לפעמים גם בשמות עט נוספים, קווינטוס קורציוס סנודגראס ו-סיוויר לואיס דה קונטה.

הרבה נכתב על נשים סופרות שבחרו בשם של גבר כדי להסתיר את זהותן הנשית.

הידועה בהן היא מרי אן אוונס, המוכרת בשם ג'ורג' אליוט. מרי אן רצתה לשמור על פרטיותה, במיוחד בגלל יחסיה עם ג'ורג' הנרי לואיס, שהיה נשוי באותו זמן.

מספרים שדיקנס היה זה שאמר, לאחר שקרא ספר שלה: "את זה לא גבר כתב".

ושם העט הבא הוא סאקי.

חלקכם יודעים אולי עד כמה אני אוהב את סיפוריו של סאקי. בעבר העליתי כאן 12 סיפורים שלו שתרגמתי, ובקרוב הם יראו אור בספר בהוצאת "תשע נשמות".

שמו היה הקטור יו מונרו (Hector Hugh Munro), והשם "סאקי" הוא שמו של שר המשקים ב"מרובעים" (רובעיית) של עומר כייאם.

למה בחר מונרו את סאקי כשם העט שלו? לא ידוע, אולי בגלל אהבתו למשקה.

וכעת לג'ורג' אורוול. כשכתב אריק ארתור בלייר את ספרו הראשון דפוק וזרוק בפריז ובלונדון, הוא לא רצה, כך טוענים, שהוריו ידעו שהוא חסר בית, ולכן בחר בשם שלדעתו נשמע אנגלי מאוד. ה"ג'ורג'" לקוח כמובן מג'ורג' הקדוש, וה"אורוול" הוא נהר קטן באנגליה.

היו גם מי שטענו שלא הוא בחר בשם אלא המו"ל שלו, ויקטור גולנץ.

וכעת אל הסופרת שיש טוענים שהיא גם פילוסופית, איין ראנד. על מקור השם הזה שנתנה לעצמה הסופרת היהודיה אליסה זינובייבנה רוזנבאום, מתווכחים רבים עד היום.

על דבר אחד אין ויכוח: אליסה שנולדה ברוסיה עברה לארצות הברית, ושם בשנת 1926 היא אימצה את השם החדש כדי שברוסיה לא ידעו שמדובר בה.

על ה"איין" יש אומרים שהוא נלקח מה"ע" העברית או אפילו מה"אין" העברית, ואילו על ה"ראנד" יש הרבה השגות. יש טוענים שמדובר בשם שנכתב באותיות אנגליות שחלק מהן נראות כמו האותיות הקיריליות בשמה הרוסי Алиса Зиновьевна Розенбаум. הבנתם?? היו שטענו שזה קשור ל"ראנד", המטבע הדרום אפריקאי (אבל למה?), ויש גם מי שחושבים שזה הומאז' לסופר פיני בשם זה. יש גם גרסה שאומרת שזה קשור לשם של מכונת הכתיבה של הפירמה "רמינגטון-רנד". אבל כנגדם טוענים אחרים שהחברות רמינגטון ורנד התאחדו רק ב-1927, שנה לאחר שהיא בחרה בשם ראנד.

גם על שמו של גדול מחזאי צרפת, מולייר, אין הסכמה. שמו המקורי של המחזאי/שחקן/במאי היה ז'אן בטיסט פוקלן (Jean-Baptiste Poquelin). אבל כשהיה בן 22 בחר לעצמו את השם מולייר, שבצרפת, ולא רק בה, היה ידוע בעיקר כשם של מקום או מספר מקומות. ויש גם גרסה שטוענת שהיה סופר עם שם כזה שמת באותה שנה שבה נולד מולייר.

על או הנרי כתבתי בעבר רשומה שבה סיפרתי בקיצור את מה שאכתוב פה בהרחבה:

הגרסה המקובלת היא שמאחר שהסופר, שהיה אז אסיר, ויליאם סידני פורטר, לא רצה שעורך המגזין אליו הוא שלח את הסיפור יבדוק וימצא שמדובר באסיר. לכן הוא שאל את שמו של אחד הסוהרים, ששמו היה אורין הנרי. יש שמחזיקים בגרסה שטוענת שהוא עצמו סיפר פעם שהוא פשוט חיפש ומצא שם מקרי בעיתון. גרסה נוספת היא שמדובר בשם של חטיף פופולארי בימים ההם. ויש אפילו הטוענים שזה היה שמה של חתולה שהייתה לחברתו.

בכל מקרה, זה לא היה הפסבדונים היחידי שפורטר השתמש בו. היו גם: ג'יימס ל. בליס, טי בי דאון, הווארד קלאר, וגם אוליביה הנרי.

וכעת לשם וולטר.

זה השם שאימץ לעצמו פרנסואה מארי ארווה (Arouet). זה היה לאחר שנאסר בבסטיליה בשנת 1718. גם במקרה הזה אין אחידות דעים. יש שטוענים שיש פה שם שבו שילב את האותיות של שמו, Arouet, בתוספת L, E, ויש אומרים שמדובר בכינוי ילדות שלו – "הדבר הקטן והנחוש" (le petit volontaire) – שהפך ל"וולטר".

וזאת הזדמנות להזכיר שאכן קיימים גם מקרים של כינויים שהסופר סוחב מהילדות ומשתמש בהם בספריו ואולי זה לא נחשב ל"פסבדונים". כזה למשל המקרה של אלי שרייבר, שכולם מכירים אותו בשם חתולי.

או של ישראל ויסלר, הידוע בשם פוצ'ו.

ומפוצ'ו לאנדרה מורואה.

הרבה כתבתי כאן על אנדרה מורואה. היהודי הצרפתי הזה, ששמו האמיתי היה אמיל סולומון וילהלם הרצוג, לימד אותי הרבה היסטוריה, בעיקר של אנגליה, ועד היום אני מדפדף בספר שלו.

גם עליו זה לא מדויק להגיד שמדובר בפסבדונים, כי בשנת 1947 הוא שינה את שמו באופן רשמי לשם הזה. מורואה הוא שם הכפר שבו הוא שהה במלחמת העולם השנייה.

גם על הסופר הבא, ג'וזף קונרד, אי אפשר להגיד שהוא השתמש בפסבדונים. קונרד נולד אומנם בפולין, אבל נחשב היום לסופר אנגלי. שמו המקורי היה יוזף תיאודור קונרד קרוזניובסקי, ובאנגליה הפך לג'וזף קונרד באופן רשמי.

וכעת אנחנו מגיעים (לא ממש מגיעים לפי איזה סדר, סתם מגיעים) ללואיס קרול.

שמו האמיתי, כפי שאתם אולי זוכרים, היה צ'ארלס לוטוויג דודג'סון, ומסתבר שהכומר הזה, שהיה גם מתמטיקאי, ולדעת רבים המציא עולם שלם בתחום הנונסנס, דווקא הוא בחר בשם עט שאין בו מסתורין. כמו כל אנשי האקדמיה של תקופתו, דודג'סון ידע היטב לטינית. הוא הפך אם כן את לוטוויג ללודוביקוס ואותו הפך ל"לואיס" האנגלי. את צ'ארלס הוא הפך לקרלוס הלטיני, ואותו תרגם ל"קרול" האנגלי. וכך הוא נהיה לואיס קרול, אבל היה לו חשוב  מאוד שהשם הזה יהיה מקושר רק לספרי הילדים והנונסנס שכתב.

אם להאמין לו, כאשר קיבל מכתבים עם השם "לואיס קרול" הוא לא פתח אותם.

ומכאן לעוד אביר נונסנס חשוב, דוקטור סוס. שמו היה תיאודור סוס גייזל. למרות שהוא היה אמריקאי, הוא מתחבר לי יפה עם לואיס קרול, גם בגלל הנונסנס כמובן, אבל גם כי הוא בוגר אוקספורד.

למה הוא בחר בפסבדונים? האם בגלל שראה באיורים ההומוריסטים שלו משהו פחוּת ערך ובעצם רצה להיות צייר או סופר רציני? או שזה קרה כי כבר לא רצו מאמרים נוספים שלו במגזין לאחר שפרסם בו כבר כמה מאמרים?

באיזה מגזין?

"את השם גייזל", הוא אמר פעם, "אני שומר לספר החשוב שאכתוב".

אז הוא השאיר את השם "סוס" והוסיף לו "דוקטור", כי לפי דבריו אביו תמיד רצה שהוא יהיה דוקטור.

וכעת למקרה של אגתה כריסטי.

אז ככה. שמה האמיתי המקורי היה אגתה מרי קלאריסה מילר, וכאשר התחילה לכתוב בשנות ה-30 רומנים לא בלשיים, היא בחרה בשם עט מרי וסטמאקוט. וסטמאקוט היה שם של כמה קרובי משפחה רחוקים שלה. לאחר שנישאה לבעלה הראשון, ארצ'י כריסטי, קראה לעצמה אגתה כריסטי. אז בעצם זה לא פסבדונים. השם מרי וסטמאקוט הוא כנראה יותר פסבדונים.

והסופר הבא שבחר בפסבדונים הוא סטנדל.

שמו האמיתי היה מארי אנרי בל. את השם "סטנדל" הוא בחר בגלל שמה של העיר הגרמנית שבה נולד יוהאן יואכים וינקלמן, אותו העריץ. לא מפתיע שסטנדל העריץ את וינקלמן, שהיה אחד ההיסטוריונים החשובים של תולדות האמנות, אבל למה בחר סטנדל דווקא בשם העיר?

מקרה מעניין שרבים מכירים הוא שם העט אמיל אז'אר. כמו שהמבוגרים בינינו אולי זוכרים  שמו האמיתי היה רומן גארי. למעשה שמו המקורי היה רומן קאצֶב. הוא היה טייס במלחמת העולם השנייה ואהב מאוד לעטוף את קורות חייו במסתורין. הוא אמנם נולד בווילנה אבל בגיל 14 עבר לצרפת, ולכן נחשב לסופר צרפתי. הסיבה שבחר בשמות עט הייתה לדבריו בגלל שספריו הראשונים שהתפרסמו בשמו האמיתי לא זכו אצל המבקרים לעיון מעמיק.

שם המשפחה "גארי" היה השם הצרפתי שבחר לעצמו וזה הפך לשמו הרשמי. לאחר שכבר כתב 22 ספרים, החליט להמציא את עצמו מחדש ופרסם בשם "אמיל אז'אר" מבלי שאיש ידע מיהו. למה בחר דווקא בשם הזה? – אין ודאות. אבל מי היה האיש מאחורי השם? זה לא נודע אלא רק לאחר מותו – גארי גילה את זהותו במכתב שהשאיר.

ועוד מקרה מעניין הוא הבחירה של פבלו נרודה, המשורר הצ'יליאני הגדול, שרבים מכירים אותו מהסרט הדוור.

האיש הזה, ששמו היה ריקארדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו, אהב מאוד את הסופר הצ'כי יאן נרודה ובחר בשמו כשם עט. לימים החליף את שמו לפאבלו נרודה באופן רשמי.

אגב, יאן נרודה היה אנטישמי שלא הסתיר את זה בכתביו.

והסופר האחרון שבחרתי לספר על שמו, הוא בוריס אקונין. הוא נולד בברית המועצות ושמו המקורי היה גרגורי צ'חארטשווילי. פרט להיותו סופר הוא התמחה בתרבות יפן.

אם השם הפרטי, בוריס, הוא בחר כדי שיישמע הכי רוסי שאפשר, ואילו "אקונין" פירושו ביפנית נבל, או שד. ייתכן שהוא בחר בשם הזה בגלל הדמיון לשם באקונין, אותו העריץ. בכל מקרה, אקונין לא היה שם העט היחיד שלו. היו לו עוד כמה כאלה.

יש כמובן עוד רבים, ואם תרצו לראות רשימה ארוכה, חפשו ברשת: List of Pen Names.

תודה על הסבלנות. ואם יש לכם שמות להוסיף, אשמח מאוד.

***