בעלי חיים בחוצות לונדון

על היחס של האנגלים לבעלי חיים נכתבו מילים רבות.

ג'.י. רניר ההולנדי כתב את הספר הזה, שכבר בילדותי בכרכור, שנים רבות לפני שנסעתי ללונדון, פיתח בי סקרנות עצומה לאנגליה וללונדון:

הוא מקדיש בו פרק מיוחד ליחס של האנגלים לבעלי החיים.

הנה ראש הפרק שממנו תבינו לאן הוא חותר:

אני אוהב את האיור של מאייר הספר שרק את שמו אני מכיר. בספר הוא נכתב "מנדוזה".

היום ממש קשה לקרוא את העברית שהשתמש בה י.ל. ברוך כשתרגם את הספר ב-1940 (השנה בה נולדתי), אבל אני מביא כאן בכל זאת כמה קטעים מהפרק הזה ומקווה שתצליחו לצלוח את העברית הבלתי אפשרית:

הרשומה הזאת מוקדשת לפסלים של בעלי חיים בלונדון. ייעדרו ממנה רבים מהסוסים, הכלבים ואפילו האריות המלכותיים, ואם אראה פה ושם אריה זה לא יהיה כזה שמסמל מלכות.

מישהו בדק ומצא שיש בלונדון יותר פסלים של בעלי חיים מאשר של נשים. הכוונה לנשים מסוימות.

אין שום סדר בהצגת הפסלים שאני מביא כאן, ואפתח באחד האהובים עליי:

וכאן מאיה בתי ואני לידו:

בכיכר גוף (Gough) במרכז הסיטי – מול ביתו של סמואל ג'ונסון, שהוא היום מוזיאון מעניין במיוחד – יושב החתול הזה, ששמו הודג'. הוא היה החתול האהוב של סמואל ג'ונסון, שהיה מאכיל אותו בצדפות. כאן בפסל הוא יושב על המילון של ג'ונסון עם הצדפות. מי שפיסל את החתול הנפלא הזה הוא ג'ון ביקלי (Jon Bickley).

עוד פסל חמוד, והפעם ידוע יותר ומוכר לרבים, הוא הפסל של הדוב פדינגטון, גיבור ספריו של מייקל בונד. פדינגטון הגיע על פי הסיפור מפרו, ובגלל שלא היה לו שם הוענק לו שם תחנת הרכבת שאליה הגיע.

פעם הוא היה ליד המדרגות הנעות. כעת הוא ברציף 1 מתחת לשעון.

מי שיצר את פדינגטון הוא מרקוס קורניש (Marcus Cornish), יליד 1964.

גן החיות אשר בריג'נט פארק הוא עדיין אטרקציה לונדונית, למרות שנשמעים קולות רבים שכדאי לסגור אותו.

שני פסלים מעניינים של בעלי חיים, במקרה זה בעלי חיים אמיתיים, ניצבים בגן החיות. הידוע ביותר הוא זה:

כל אוהבי פו הדוב, ויש רבים כאלה, יודעים שהדובה ויני, שנולדה בקנדה ונקראת על שם העיר ויניפג, הייתה שייכת ליחידה צבאית קנדית ששהתה בלונדון במלחמת העולם הראשונה, וכשהיחידה עזבה היא השאירה את ויני לגן החיות, שם ראה אותה כריסטופר רובין, בנו של א.א. מילן.

כריסטופר היה גם זה שהסיר את הלוט מהפסל, שנתרם לגן על ידי עיריית ויניפג. הפסלת היא לורן מקין (Lorne Mckean).

הפסל השני בגן שמושך צופים רבים הוא פסלו של גאי הגורילה:

חבריי ואני אהבנו מאוד את גאי הגורילה, שהיה האטרקציה הכי גדולה של הגן. זה היה בשנות ה-70. גאי הגיע לגן מקמרון ומת בלונדון בשנת 1978, כשהיה בן 32.

הפסל הוא וילים טימין, שיצר את הפסל בשנת 1982.

אני מרבה להמליץ למי שמבקר בלונדון להגיע לגריניץ', גם בגלל הפאבים הנפלאים והשוק המצוין וכמובן בגלל המוזיאון הימי. בגן של מלון "דוונפורט האוס" בגריניץ' תוכלו לראות את הפסל הזה:

שמו מונומנט של תוכי מת.

יש להניח, אם כי אין לכך אישור מפיו של הפסל, שמדובר בהשראה שהוא קיבל מהמערכון הנפלא של חבורת "מונטי פייתון", וזאת למרות שהתוכי של מונטי פייתון הוא מסוג "כחול נורווגי" והתוכי המת בפסל הוא מסוג קאקאדו, אם כי אין להכחיש שיש לו נוצות כחולות.

הפסל הוא ג'ון רירדון (John Reardon), יליד 1968.

כדי לראות את הפסל הזה:

אתם צריכים להגיע ל"קווין מרי יוניברסיטי" שברחוב Mile End Road במזרח לונדון. לא תהיו שם לבד. רבים אוהבים את הפסל הזה.

בשנת 2017 יזמה האוניברסיטה תחרות על יצירת פסל שייתן ביטוי למודעות לבריאות הנפש. הפסל שזכה הוא "הפיל שבחדר", שמבטא בעיה ענקית שנוטים להתעלם ממנה, במקרה זה בריאות הנפש. מצד שני הפסל קטן והפיל נראה רגוע, וזה אמור לסמל את התוצאה של הטיפול… אני לא בטוח שהאורח המזדמן מבין בקלות את המטאפורה שמנסה להעביר שני מסרים כמעט הפוכים, אבל בכל מקרה הפסל חמוד באופן יוצא מן הכלל.

שניים אחראים לפסל – נדמה לי שצ'יריל לאי (Chieril Lai) עשה את הרישום והפסלת שביצעה היא חנה סטיוארט (Hannah Stewart).

עוד פסל מסדרת "הפסלים החמודים" הוא הפסל הזה:

בעבר הייתי קובע פגישות עם חברים שבאו לטייל בלונדון ליד הפסל הקטן הזה שנמצא בכניסה שבין הגנים הייד-פארק ולקסינגטון-גארדנס ליד תחנת הרכבת התחתית "לנקסטר גייטס". הפסלון הזה הוא בעצם חלק מברז השתייה.

אין לי פרטים על מי שעיצב ופיסל את הפסל החמוד הזה שעוברים לידו בדרך כלל בדרך לעוד מונומנט שיש בו חיות רבות, וכוונתי לפסל של פיטר פן, שהפעם לא כללתי אותו ברשימה מכיוון שבעבר הרביתי לכתוב עליו.

וכעת לפסל הזה:

זהו הפסל החשוב ביותר של בעלי החיים בלונדון. הוא הוצב בברוק גייט, פארק ליין, ליד הייד-פארק, בנובמבר 2004, לציון 90 שנה למלחמת העולם הראשונה. האנדרטה הזאת היא לזכר בעלי החיים שנהרגו במלחמות והקמתה עלתה כשני מיליון פאונד, שהגיעו מתרומות.

הפסל הוא דייוויד בקהאוס (David Backhouse), פסל אנגלי שיש לו גם סטודיו בצרפת.

את הפסל הזה לא ראיתי מעודי:

אבל לפני כמה שנים שלח לי חברי ג'יי לביא את הצילומים האלה:

מהם הבנתי שאני כבר לא מעודכן בנעשה בלונדון.

האזור של פדינגטון, שפעם הכרנו בעיקר בגלל תחנת הרכבת המרכזית, הוא היום מרכז מסחרי גדול ובעיקר מרכז של תעשיית הייטק.

זוג הפָּסלים גילי ומארק שאטנר הם אוסטרלים והפסלים שלהם עוסקים בבעיות חברתיות ואקולוגיות.

הפסל הזה, שנקרא שולחן הפרא של האהבה, הוצב בשנת 2022 בכיכר פאטרנוסט שבסיטי. בשנת 2023 הוא הוצב בפדינגטון ושם הוא מתוכנן להיות מוצג עד יולי 2026.

השניים מנסים לשכנע אותנו שאם כל החיות האלה מסוגלות לשבת יחד בשולחן אחד, גם אנחנו יכולים, ויש לנו אפילו שני שרפרפים ריקים עליהם אפשר לשבת, להצטלם ולחלום על עולם טוב יותר.

הנה עוד כמה זוויות:

דבר אחד טוב כבר עשה הפסל הזה. הוא זה שגרם לי לכתוב את הרשומה הזאת.

ישנם עוד המון בעלי חיים בפסלים ברחבי לונדון. על חלקם כתבתי וייתכן שעוד אכתוב.

ואסיים בחיות באחד האתרים המתוירים ביותר – מצודת לונדון, מה שנקרא "הטאואר".

פרט לעריפת ראשים, תכשיטי המלכה, ה"ביפיטרס" והעורבים – המצודה של לונדון הייתה בעבר מעין גן חיות שבו הוחזקו חיות שהארמון קיבל מכל קצות העולם.

בשנת 2010 החליטה אגודת הארמונות ההיסטוריים באנגליה (יש דבר כזה) להזכיר למבקרים את סיפורן של החיות והם פנו לקנדרה הייסט (Kendra Haste), פסלת לונדונית ילידת 1990, שמתמחה בפיסול חיות בעיקר מחוטי ברזל מגולוונים כדי שתיצור 13 חיות שיוצבו ב"טאואר". הנה הבבון: