מה שמבדיל את הסנאי מסתם עכבר זה הזנב.
מי שאוהב לצייר זנבות, ימצא עניין רב באיור סנאים.
לי לא הזדמן לצייר סנאים רבים. אחד מספרי הילדים הראשונים שאיירתי היה בקתן אשר מתחת לפטריה, שכתבו אילנה וברוך נאדל ויצא לאור בשנת 1976.
הנה סנאי מהספר הזה:
הסנאי הבא הוא סמל למשהו שקשור בחיסכון. אני לא יודע למה דווקא הסנאים מסמלים בתודעתנו חיסכון, ואני גם לא זוכר לאיזו חברה עשיתי את הסמל הזה. ואני גם מניח שהוא לא התקבל, אבל גם זה רק בגדר הנחה:
בספר למה צריכות החיות זנב, שכתב אלתרמן על פי ביאנקי הרוסי, מסביר הסנאי לזבוב, שמוליך קמפיין נגד זנבות, למה הזנב שלו נחוץ לו מאוד (לשם שיווי משקל):
הסנאי הבא הוא ההזדמנות שלי להזכיר כאן שוב את המאייר והצייר האנגלי צ'רלס אלטאמונט דויל (1893-1832):
דויל בילה חלק מחייו בבית חולים לחולי נפש.
הוא אביו של ארתור קונן דויל, שהביא לעולם את שרלוק הולמס. אביו של צ'רלס, ג'ון דויל, היה אמן ידוע, ואחיו של צ'רלס, ריצ'רד, נחשב לאחד המאיירים החשובים של מה שמכונה "תור הזהב של האיור האנגלי".
בעבר כתבתי על דויל. אזכיר כאן רק שהאיש היה אלכוהוליסט וגם חולה אפילפסיה, ובסוף חייו הוכרז כמשוגע. הסנאי שהבאתי כאן הוא מתוך הספר The Doyle Diary, היומן המדהים של דויל, שנתגלה 88 שנים לאחר מותו.
וכעת כמה ספרי ילדים שהגיבור שלהם הוא סנאי.
כשבדקתי את ספרי הילדים במהלך הרשומות שלי על חיות באיור, מצאתי שתי מסקנות סטטיסטיות:
האחת – ששיעור המאיירות, כלומר נשים, בספרי חיות הוא גבוה יותר מאשר הממוצע הכללי שלהן בקרב קהילת המאיירים.
והמסקנה השנייה, שגם היא לא מפתיעה – שרוב הכותבים והמאיירים בספרי חיות השתתפו ביצירתם של יותר מספר אחד או שניים בנושא חיות.
רוב המאיירים מגדירים את עצמם כ"אוהבי חיות" ובעיקר "אוהבי כלבים".
אז כמובן שהסנאי הראשון הוא נטקין, מהספר הזה של ביאטריקס פוטר:
זהו סיפור על יחסים בין סנאי לינשוף.
והנה איור מתוך הספר הזה:
הספר הבא הוא הסנאים הארורים:
אדם רובין הוא פסיכולוג שהפך לעיתונאי וסופר, וזה תוכנו של הספר:
האיש הזקן פוקוויר הוא רגזן. הדבר היחיד שהוא אוהב לעשות זה לצייר את הציפורים אצלו בחצר. הבעיה היא שבכל חורף הן עפות דרומה, ואז הוא נשאר עצוב ובודד. אז הוא מחליט לבנות להן מתקני האכלה, מלאים בזרעונים ובפירות יער. אבל אבוי, גם הסנאים אוהבים את האוכל הזה ופושטים על מתקני ההאכלה. הקונפליקט נמשך עד שהציפורים עפות דרומה והסנאים מתכננים להקסים את האיש הרגזן.
האיורים הם של דניאל סאלמיירי, מאייר אמריקאי מצליח, שמאייר בקביעות גם לניו יורקר וגם לניו יורק טיימס.
הנה שתי כפולות מהספר הזה:
הספר הבא הוא זה:
בעברית שמו הסנאים שהתקוטטו. זהו סיפור קומי על שני סנאים בעלי תכונות אופי מאוד שונות ועל איך שהם למדו להסתדר זה עם זה. סיריל הוא ספונטני. בשעה שכל יצורי היער עסוקים באגירת מזון לחורף, הוא חוגג. כשמגיע הקור, הוא פתאום נוכח שהספונטניות שלו השאירה אותו ללא אוכל.
ברוס הוא סנאי שמתכנן מראש. הוא צבר כמות ענקית של אוכל, אבל הוא עדיין חושב שאין לו מספיק. כאשר שני הסנאים מבחינים באגוז האחרון שתלוי על העץ, הם יוצאים למרוץ ומתחרים ביניהם כדי להשיג את האגוז. בספר מתוארות ריצה עם דוב וכמעט טביעה במפל הגועש. למרבה המזל סיריל מצליח להציל את ברוס מטביעה. בינתיים ציפור גונבת את האגוז והם מבינים כמה התנהגו בטיפשות. הם נשבעים להפסיק לריב ומתחילים לחלוק ואף לארגן משתה גדול לכל החיות.
כתבה את הספר רייצ'ל ברייט, ילידת 1979, שחיה ופועלת בדורסט, אנגליה.
המאייר הוא ג'ים פילד, מאייר ואנימטור אנגלי, שחי ופועל בפריז. הוא התפרסם כשאייר את הספר חזיר חג המולד שכתבה ג'. ק. רולינג. הנה שני איורים מהספר הזה:
כשראיתי את הספר הזה:
…נזכרתי בסיפור גנב העלה של ויליאם סרויאן.
הסנאי בספר הזה אוהב לספור את העלים שעל העץ – עלים אדומים, זהובים, כתומים ועוד. אבל רגע! אחד העלים חסר! במסעו לחיפוש אחר העלה החסר, הסנאי חובר לחברתו הטובה הציפור כדי לגלות מי גונב את העלים ביער. זה סיפור על שלכת ועל סתיו. כתבה אותו אליס המינג (Alice Hemming), והמאיירת היא ניקולה סלאטר, מאיירת אנגליה ממשפחה של מאיירים וקריקטוריסטים, שמעידה על עצמה – איך לא – שהיא "אוהבת לאייר חיות".
הנה איור מתוך הספר הזה:
הספר הבא הוא אחד מתוך סדרת ספרים על הסנאי הפחדן:
זהו עוד ספר ילדים שמנסה ללמד ילדים משהו על חברות.
הסנאי הפחדן מפחד להתיידד. כי כולם יכולים לנשוך. לאחר שהוא מחליט שהחבר האידיאלי הוא דג זהב, כי אין לו שיניים, התוכנית שלו מקבלת תפנית מפתיעה. בסוף הוא מגלה שהיה כדאי לעשות את המאמץ.
כתבה אותו הסופרת הקנדית המצליחה מלאני ואט, שגם איירה אותו. היא כתבה ספרים רבים על סנאים ועל חיות, שלדבריה מושפעים כולם מחוויות הילדות שלה.
והנה עוד שני ספרים מסדרת הסנאי הפחדן:
והספר הבא הוא זה:
כשהתושבים מגלים ש-85 סנאים גולשים מההר עם מגלשיים אל עיירתם, הם מגייסים את המדביר סטנלי פאוורס, וכאן נכנסת לתמונה עיתונאית אמיצה שתפתור את התעלומה.
הספר נכתב על ידי ג'. המילטון ריי (J Hamilton Ray), והמאייר הוא פסקל למטר, מאייר בלגי מצוין, בעל קו הומוריסטי על גבול הקריקטורה.
מי שכתב ואייר את הספר הבא הוא דון פרימן, מאייר אמריקאי נפלא שכבר זכה לתואר "קלאסי". הוא נולד בסן דייגו ב-1908 ומת ב-1978. האמריקאים אוהבים אותו בזכות דוב הקורדורוי, שזכה להצלחה עצומה, ואילו אני התאהבתי בו כשהייתי ילד וקראתי את הקומדיה האנושית של סרויאן עם האיורים הנפלאים שלו:
ולאחר מכן, כשנפל לידי הספר הנפלא על האטי העטלפית.
זה הספר על ארל הסנאי, שעובר טקס חניכה ולומד למצוא בלוטים:
והנה עוד מאיירת שאוהבת לאייר חיות. היא איירה את הספר הזה:
כתבה אותו פט מילר (Pat Miller), סופרת שחיה וכותבת בוויסקונסין.
הסנאית יודעת שראש השנה הוא יום טוב להחליט בו החלטות. אבל מה זה אומר? בביקוריה ברחבי היער היא לומדת על המשמעות של ההחלטות ועוזרת לחבריה להתחיל לקיים את ההבטחות שלהם. לו רק יכלה לחשוב על החלטה משלה!
שמה של המאיירת הוא קאתי אמבר. על עצמה היא מספרת שהיא מתגוררת עם גבר אחד, ארבע כבשים ומספר חתולים, בחווה מחוץ לפנסילבניה (Kutztown). היא מאיירת בעיקר ספרי ילדים. היא מציירת מאז שהיא יכולה להחזיק עיפרון בידה ומגיל צעיר היא ידעה שזה הייעוד שלה. האהבה שלה לבעלי חיים, חוש ההומור שלה והכישרון שלה לספר סיפורים, חברו יחד, והיא החליטה שאיור יהיה המקצוע שלה.
הנה איור מהספר הזה:
גם הספר האחרון שבחרתי להציג אויר על ידי מאיירת שאוהבת לאייר חיות.
מדובר בספר ילדה נגד סנאי:
ילדה אחת בעלת תושייה וסנאי נחוש אחד. פרל בנתה שלושה מתקני האכלה לציפורים – אחד נראה כמו בית, אחד כמו שפופרת ואחד נראה כמו כוס תה (כי זה באמת כוס תה). אחרי שהיא שמה אוכל במתקנים היא יושבת כדי ליהנות מהציפורים האוכלות, עד שסנאי אחד מפחיד את הציפורים וזולל את כל הבוטנים שבכוס התה. פרל ממש מתרגזת ומגביהה את כוס התה וגם בונה מסלול מכשולים כדי להרחיק את הסנאי. אך פרל נוכחת שלפעמים הכי טוב – וגם הכי כיף – להגיע לפשרה.
את הספר כתבה היילי בארט (Hayley Barrett) והמאיירת היא רנה אנדריאני, מאיירת וקריקטוריסטית שאיירה גם כרטיסי ברכה רבים. היא גדלה בקונטיקט והיא… אוהבת מאוד כלבים.
והנה כפולה מהספר הזה:
