מציירים חיות – נמלה

כדי שנמלה תוכל להיות גיבורה בספר, אסור להשאיר אותה במצבה הזואולוגי.

אם "להאניש" אותה או לא, זה תלוי כמובן בטקסט. אם נכתב שהיא הוציאה משהו מהכיס, גם אם המחבר כתב את זה כלאחר יד, כמו שקורה לעיתים, היא תהיה לאורך כל הספר עם איזה בגד שיש בו כיס.

מעט נמלים ציירתי לאורך השנים. ומן המעט הזה אני מביא רק ארבע נמלים. הנמלה הזאת היא מתוך הספר אמצעוני שכתב המנוח יורם לוי פורת:

מדובר בנמלה שהיא קברניט, ולפי הטקסט:

"נמלה קטנה ומחייכת, לבושה בסרבל מלחים כחול וכובע אדום, שעליו מתנוסס בגאווה ראש של פר".

תמיד אני מדגיש שהסופרים עוסקים במילים. למה התכוון פורת כשכתב על הכובע "מתנוסס בגאווה ראש של פר"? אני פירשתי את זה שהכוונה לסמל על הכובע.

כאן אני לא יכול שלא להיזכר במאייר האגדי ג'ון טניאל, שכתב ללואיס קרול לאחר שקיבל את כתב היד של אליס בארץ המראה את הדברים הבאים:

"דַבּוּר עם פיאה הוא מעבר למה שאפשר לעשות באמנות".

התגובה הזאת הייתה על הפרק שבו מתאר קרול דבור בתפקיד של שופט (הפרק אגב לא נכלל בספר).

בכל זאת ניסיתי לתאר נמלה בצורת קברניט של ספינה, וזה היה הפורטרט שלה:

והנה הנמלה-קברניט מגישה משקאות לאורחים:

כל פרק סיימתי בצללית, והנה הנמלה בצללית:

אני מניח שהבחנתם שבצללית לא הלבשתי אותה והשארתי לה רק את הכובע.

בספר שירים רעים לילדים טובים, שכתב אפרים סידון, יש שני שירים על נמלים. זה על פיל שהתחתן עם נמלה:

וזה על העצלן ההוא, שכל הזמן שולחים אותו ללמוד את דרכיה של הנמלה:

בספר החיפוש של בוב שכתבו דנה פקר ותומר קרמן, בוב הכלב מחפש חברים. אבל כל מי שהוא פוגש הוא בטוח שמדובר בסוג של כלב. הנה הכפולה שעוסקת בנמלים:

זוהי נמלה של גרג מקנייר, – Greg Macnair. הידוע בנטיות הסוריאליסטיות באיוריו:

כשמדברים על וילהלם בוש אנחנו מכירים בעיקר את מקס ומוריץ. אבל האיש צייר וכתב עשרות סיפורים מצוירים. הנה נמלה שהוא צייר:

הנמלה הבאה היא של המאייר והסופר הספרדי אוסקר וילאן (Oscar Vilan), מתוך הספר הארנב הקטן הלבן:

הנמלה שזכתה להשתתף בהמון ספרי ילדים היא הנמלה החרוצה מהמשל של איזופוס, שהחרגול, ששר כל הקיץ, בא בחורף לבקש ממנה אוכל. הנה מדגם מייצג:

מדי פעם אני מדבר על ריבוי משחקי המילים בספרי ילדים. מכיוון שבאנגלית המילה נמלים (Ants) מתחרזת עם מכנסיים (Pants), אז אל תתפלאו שיש ספר כזה,

שבסך הכול מביא עובדות זואולוגיות על נמלים.

המאייר הוא קווין מקלוסקי:

הוא נולד בניו ג'רסי, למד אמנות בניו יורק והתעניין בעיקר בהדפס. כשהיה צעיר טייל בעולם ומכר ציורים ברחובות סן פרנציסקו. היום הוא פרופסור לאיור באוניברסיטת קוצטאון, פנסילבניה, מרצה על קומיקס לילדים באוניברסיטאות שונות. לפני חודשים אחדים קיבלתי ממנו מייל תודה על כך שכתבתי עליו כאן.

ויש גם את הספר הזה:

כתבה אותו גבריאלה גרייס (Gabrielle Grice), שכל מה שהצלחתי לברר עליה הוא שבעברה הייתה קצינת משטרה, והאיורים הם של אלאנד ויג'איה.

גם בשמות בעלי החיים אוהבים הסופרים לשחק במילים, או לפחות בחרוזים.

אם עוד טרם כתבתם ספר ילדים, הנה כמה הצעות לשמות: גיל הפיל; מוש היתוש; שבי השבלול (כבר תפוס); מור החמור (גם תפוס); עזרא העז הרע ויונתן; היונה שאהבה תן. ברגע שיש לכם שם, העלילה כבר תגיע בקלות…

אני מניח שאת שם הספר הבא יתרגמו לעברית: נמה הנמלה. באנגלית זה אנתוני הנמלה. יש כמה ספרים על אנתוני הנמלה, שרובם מבוססים על סדרת טלוויזיה. כאן אני מציג את הספר הזה:

אנתוני הוא גיבור-על, שלמרות כל הקשיים והמלחמות האיומות, הוא זה שמנצח. איירה אותו לינדה דניס (Linda Dennis), מאיירת אוסטרלית שחיה ויוצרת בטוקיו.

כשמדובר בהרפתקאות של חיות קטנטנות כמו נמלים, אז מספרים לנו למשל שהן נרדמות בקערת הסוכר ונשפכות לספל קפה ודברים איומים כאלה.

אבל כמובן שהכי טוב בבית.

זה מה שהילדים לומדים מהספר שתי נמלים רעות:

המחבר והמאייר הוא כריס ון אלסבורג, אמריקאי יליד 1949, שהתפרסם גם כפסל.

כשראיתי את הספר הזה –

נזכרתי בספר הזה:

אותו כתב אפרים סידון ואני איירתי, לבקשת שתי פרופסוריות שעוסקות במתמטיקה לגיל הרך.

גם הספר על הנמלים הרעבות נועד ללמד ילדים חשבון, ובעיקר חילוק. כתבה אותו אלינור ג'. פינצ'ס (Elinor J. Pinczes) והמאיירת היא בוני מקיין (Bonnie Mackain).

יש עוד כמה ספרים על נמלים שמלמדים את הילדים חשבון, כמו הספר הזה:

מדובר בשיר ילדים, אבל המקור שלו הוא ממלחמת האזרחים בארה"ב.

חלק מהמילים בשיר מגיעות מהשיר כשג'וני חזר משדה הקרב, שיר אנטי מלחמתי, שחוגג את חזרתו של חייל משדה הקרב, אך ללא רגליים, ידיים וכו'…

מי שאייר tu,u הוא ג'פרי שרר, אמן מפורטלנד, אורגון. שרר יסד חברת ארכיטקטורה במינסוטה ב-1981. הוא התעניין במיוחד בספריות ציבוריות ובתפקידן בחינוך. עבודתו כאמן עוסקת בעולם הטבע ובקיום האנושי. הוא עוזר לספריות ולמוסדות אחרים שהם ללא כוונת רווח. הוא תורם ציורים שלו לאנשים ובתמורה הם תורמים כסף למוסדות.

וכמובן מה טוב יותר מנמלים כדי ללמד ילדים עבודות צוות? אז זה מה שעשו המחברת סוזן ריץ' ברוקס (Suzan Rich Brooks) והמאייר פול ניקולס (Paul Nichols) בספר הזה:

ואסיים בספר המיוחד הזה:

כתב ואייר אותו אדוארד באודן. הנה מה שכתב עליו חוקר הפיקצ'ר-בוקס מרטין סילסבורי:

יש אומרים שאדוארד באודן הוא לא המאייר ה"טבעי" לילדים. כפי שכתוב על הדש בעטיפה, "האוסף הזה של הסיפורים הוא משעשע ומרושע, כזה שכל אב טוב היה רוצה לספר ולאייר אם הייתה לו היכולת". הספר הוא אוסף של סיפורי אגדות שבאודן נהג לספר לילדיו. הם בהחלט "פרברטיים" ומרושעים (חסרי לב). באודן היה אחד מהאמנים הגרפים הגדולים של בריטניה, אבל הוא לא עסק ב"חום". ובכל זאת, הספר בכללותו הוא עדות מרתקת של התקופה, מלא בהומור יבש, מרוחק  ומטופש – גם חזותי וגם מילולי. הספר מלא במגוון לא רגיל של דמויות, בעלי חיים ואנשים, ויש בו קטעים גזעניים שהיום היו בלתי אפשריים.

העיצוב המבריק של באודן והאיכות המצוינת של ההפקה הופכת את הספר לתוספת אטרקטיבית לכל עבודות האמנות שלו. הספר הודפס בשחור עם הפרדת צבעים ידנית על נייר גס יחסית, כך שכל עמוד מרגיש כמו הדפס מקורי. בנו של באודן, ריצ'רד, מופיע הרבה בסיפורים, וכיום הוא מדפיס אמנותי נחשב מאוד. עותקים של הספר שיצא רק במהדורה אחת הם מאוד יקרים ונדירים.

והנה עוד איור מהספר הזה: