במה נמדד חבר?

היעלמותו של יאיר גרבוז מעלה בפנינו, החברים, את השאלה:

האם אפשר לעזור למשפחה?

התשובה היא: לא… או אולי: מעט מאוד…

כשחבר נקלע לצרה קהילת החברים נחלקת לשתיים: חלק חושבים שכדאי לצלצל, להגיע, להציע עזרה, וחלק אחר חושב שהכי טוב זה פשוט לא להפריע.

ואז נזכרתי בסיפור של סטיבן ליקוק שקראתי בשנות ה-50, שתורגם אז תחת השם תעתועיו של מר באט. מאחר שהתרגום ההוא קצת מיושן, ביקשתי מחברי ג'יי לביא, שהפך ממנתח (ומשתיל) לב למתרגם, שיתרגם עבורי את הסיפור, והוספתי לו איורים.

והנה הסיפור, עוד משהו מצחיק לזכרו של יאיר, בעל ההומור המיוחד שאין דומה לו:

אשליותיו של מר באט / סטיבן ליקוק

אשליית חייו של מר באט היא שהוא חי כדי לעשות טוב. הוא עושה זאת בכל מחיר של זמן או טרחה לעצמו. בין אם נדמה שאנשים רוצים בכך ובין אם לאו, הוא מתעקש לסייע להם.

זמנו, חֶבְרָתו ועצותיו עומדים לרשותם לא רק של אלה המבקשים אותם, אלא גם של אלה שלפי מראית עין כלל אינם מבקשים זאת.

אפשר לראות את פניו הקורנות של מר באט מופיעות בפתח דלתם של כל ידידיו הלוקים בצרות הקטנות של החיים. בכל פעם שמר באט שומע שמי מחבריו עובר דירה, קונה רהיטים, מוכר רהיטים, מחפש עוזרת, מפטר עוזרת, מחפש נהג, תובע אינסטלטור או קונה פסנתר – הוא לצידם בין רגע.

וכך, כשפגשתי אותו בלילה אחד בחדר המלתחה של המועדון, לובש את מעיל הגשם ואת הערדליים שלו, ועל פניו אותו חיוך קורן ומוזר, ידעתי שהוא זומם איזו נדיבות.

"בוא למעלה", אמרתי, "ונשחק ביליארד". לפי מראהו הכללי ראיתי שזו הצעה בטוחה לחלוטין.

"ידידי היקר", אמר מר באט, "הלוואי שיכולתי. הלוואי שהיה לי הזמן. אני בטוח שזה היה מעודד אותך מאוד אילו יכולתי. אבל אני בדיוק יוצא".

"לאן אתה נוסע?" שאלתי, כי ידעתי שהוא רוצה שאשאל.

"אני נוסע לבקר את משפחת אֶבֶרְלי-ג'ונס – אתה מכיר אותם, לא? – זה עתה באו לעיר, אתה יודע, עוברים לביתם החדש, בשדרות סֶלְדום".

"אבל", אמרתי, "זה הרחק בפרברים, הלא כן? כקילומטר מעבר למסילת החשמלית".

"בערך כך", השיב מר באט.

"וכבר כמעט עשר בלילה ומתחיל לרדת גשם…"

"שטויות, שטויות", אמר מר באט בעליזות, תוך שהוא מסדר את הערדליים שלו. "אני אף פעם לא מוטרד מהגשם – זה טוב לבריאות. ובאשר לביתם, עוד לא הייתי שם, אבל אני מוצא בקלות כל בית בלילה בשיטה פשוטה מאוד: דופק על דלתות השכונה עד שאני מוצא אותו".

"האין זה מאוחר מדי ללכת לשם?" מחיתי.

"ידידי היקר", אמר מר באט בחום, "זה לא מפריע לי כהוא זה. כך אני רואה את הדברים: שני הצעירים האלה, נשואים רק כמה שבועות, נכנסים זה עתה לביתם החדש, הכול ודאי הפוך על הפוך, אין שם איש מלבדם, אין מי שיעודד אותם". תוך כדי דיבור הוא התחפר בתוך מעיל הגשם שלו והתלהט בטירוף של נדיבות. "אלוהים אדירים – רק בזמן הארוחה נודע לי שהם באו לעיר, אחרת כבר הייתי שם לפני ימים. לפני ימים!"

ובכך פרץ מר באט אל הגשם, ופניו זוהרות מרצון טוב תחת פנסי הרחוב.

למוחרת ראיתי אותו שוב במועדון בשעת הצוהריים.

"נו", שאלתי, "מצאת את הג'ונסים?"

"מצאתי", אמר מר באט, "ואלוהים עֵדי ששמחתי שבאתי – לא מעט טרחה הייתה למצוא את הבית (אם כי זה לא הפריע לי; ציפיתי לזה). הייתי צריך לדפוק לפחות על עשרים בתים כדי למצוא אותו — חשוך ורטוב שם, אין עדיין פנסי רחוב — בכל אופן דפקתי בדלתות עד שמישהו הדליק אור — ובכל בית קראתי את אותו הדבר: 'האם אתם יודעים היכן גרים אברלי-ג'ונסים?' הם לא ידעו. 'טוב,' אמרתי, 'חזרו למיטה. אין צורך לרדת.'"

"אבל סוף-סוף הגעתי למקום הנכון. מצאתי את הבית חשוך כולו. ג'ונס הוציא את ראשו מחלון בקומה העליונה. 'הלו,' קראתי, 'זה באט'. 'אני מצטער מאוד', הוא אמר, 'כבר הלכנו לישון'. 'ידידי היקר', קראתי בחזרה, 'אל תתנצל כלל. זרוק לי את המפתח ואחכה בזמן שתתלבש. זה כלל לא מפריע לי' ".

"תאר לך", המשיך מר באט, "שני המסכנים האלה הולכים לישון בעשר וחצי מרוב שעמום! אלוהים עדי ששמחתי שבאתי. 'נו טוב', אמרתי לעצמי, 'נשמח אותם קצת, נעשה פה קצת יותר אור' ".

"טוב, הם ירדו וישבנו שם על ארגזי רהיטים וכדומה ושוחחנו. גברת ג'ונס רצתה להכין לי קפה. 'גברתי היקרה', אמרתי (הכרתי את שניהם עוד כשהיו ילדים), 'אני מסרב בתוקף. הרשי לי להכין'. הם מחו. אני התעקשתי. ניגשתי לעניין – המטבח כולו היה מבולגן – הייתי צריך לפתוח לפחות עשרים קופסאות כדי למצוא את הקפה. לבסוף הצלחתי. 'עכשיו', אמרתי, 'שתו אותו'. הם אמרו ששתו לפני שעה בערך. 'שטויות', אמרתי, 'שתו'. וכך ישבנו ודיברנו עד חצות. בהתחלה הם היו קודרים והייתי צריך לדבר כל הזמן, אבל השקעתי בזה. אני יודע לדבר, כשאני מנסה. לקראת חצות היה נדמה שהם מתעודדים מעט. ג'ונס הביט בשעונו. 'בחיי', אמר בהתלהבות, 'כבר אחרי חצות'. נדמה לי שהיה מרוצה מתנהלות הערב. לאחר מכן שוחחנו בנוחות רבה יותר. מדי פעם ג'ונס היה אומר, 'בחיי, כבר שתים־עשרה וחצי'. או 'כבר אחת', וכן הלאה".

"כמובן, הקפדתי לא להישאר מאוחר מדי. וכשנפרדתי מהם הבטחתי שאחזור למוחרת לעזור לסדר את העניינים. הם מחו, אבל אני התעקשתי".

ואכן, באותו יום יצא מר באט אל הפרברים וסידר את רהיטי הג'ונסים.

"עבדתי כל אחר הצוהריים", סיפר לי אחר כך, "ברצינות, בלי המעיל – קודם לכן תליתי את התמונות – הם ניסו לתלות אותן בעצמם בבוקר. הייתי צריך להוריד את כולן – אף אחת לא הייתה תלויה נכון. 'מורידים', אמרתי, וניגשתי לעבודה במרץ".

כעבור כמה ימים מסר לי מר באט דיווח נוסף. "כן", אמר, "הרהיטים כולם נפרקו וסודרו, אבל אני לא אוהב את זה. יש הרבה דברים שאיני מרוצה מהם. אני כמעט מרגיש שאני צריך לייעץ לג'ונס למכור הכול ולקנות מחדש. אבל איני רוצה לעשות זאת עד שאהיה בטוח לגמרי".

אחר כך נראה שמר באט עסוק מאוד ולא ראיתי אותו במועדון זמן מה.

"מה שלום האברלי-ג'ונסים?" שאלתי. "נוח להם בביתם החדש?"

מר באט הניד בראשו. "זה לא ילך", הוא אמר. "מן ההתחלה חששתי מזה. אני מעביר את ג'ונס קרוב יותר לעיר. את כל הבוקר ביליתי בחיפוש דירה; כשאמצא את המתאימה אעביר אותו. אני מעדיף דירה על בית".

וכך הועברו הג'ונסים במרוצת הזמן. לאחר מכן היה מר באט עסוק מאוד בבחירת פסנתר וייעוץ בענייני טפטים ונגרות.

בקושי התמקמו בביתם החדש וכבר באה עליהם צרה חדשה.

"שמעת על אברלי-ג'ונס?" אמר לי יום אחד בפנים מודאגות.

"לא", עניתי.

"הוא חולה – איזו קדחת, מסכן – חולה כבר שלושה ימים, והם לא סיפרו לי ולא קראו לי – ממש אופייני לעקשנות שלהם; רצו להתמודד עם זה לבד. אני יוצא לשם מייד".

מדי יום קיבלתי דיווחים ממר באט על התקדמות מחלתו של ג'ונס.

"אני יושב איתו כל יום", אמר. "מסכן, אתמול היה מצבו רע לזמן מה, דעתו נטרפה, ממש הזיות. שמעתי אותו מהחדר הסמוך. היה נדמה שהוא חושב שמישהו רודף אחריו. 'האם הזקן הטיפש הארור הזה כבר הלך?' שמעתי אותו אומר.

"נכנסתי והרגעתי אותו. 'אין כאן איש, ידידי היקר', אמרתי, 'אין איש, רק באט'. הוא התהפך ונאנח. גברת ג'ונס ביקשה ממני לעזוב אותו. 'אתה נראה מותש לגמרי', אמרה. 'צא לאוויר הפתוח'. 'גברתי היקרה', אמרתי, 'מה זה משנה מה איתי?' "

בסופו של דבר, אין ספק שבזכות הטיפול המסור של מר באט, אברלי-ג'ונס הבריא.

"כן", אמר לי מר באט כמה שבועות לאחר מכן, "ג'ונס כבר בסדר, אבל המחלה שלו הייתה מאבק ממושך וקשה. לא היה לי ערב אחד לעצמי מאז שהתחילה. אבל אני מתוגמל, אדוני, מתוגמל מעל ומעבר לכל מה שעשיתי – אין לתאר את הכרת התודה של השניים האלה. אתה צריך לראות זאת. אתה יודע שאותה אישה קטנה וחביבה מודאגת כל כך שמא התאמצתי יתר על המידה עד שהיא רוצה שאצא למנוחה מלאה ואסע לטיול ארוך. תילה היא הציעה שאסע דרומה. 'גברתי היקרה', אמרתי בצחוק, 'זה המקום היחיד שלא אסע אליו. חום הוא הדבר היחיד שאיני יכול לסבול'. היא כלל לא נבוכה. 'אם כך סע צפונה', היא אמרה. 'סע לקנדה, או טוב יותר, ללָבְּרָדור'. ומייד החלה לחפש במפות הרכבת עד כמה צפונה אוכל להגיע במסילה. 'ואחר כך', אמרה, 'תוכל להמשיך במגלשי שלג'. היא גילתה שיש אונייה לאוּנְגָבָה בכל אביב והיא רוצה שאפליג לשם באונייה אחת ואחזור באחרת".

"זה בוודאי מספק מאוד", אמרתי.

"אה, בהחלט, בהחלט," אמר מר באט בחום. "זה שווה כל מה שאני עושה. זה מפצה אותי יותר מכול. אני לבדי וחבריי הם כל מה שיש לי בעולם. אינך יכול לתאר עד כמה זה נוגע לליבי כשאני חושב על כל חבריי, כאן במועדון ובעיר, שתמיד שמחים לראות אותי, שתמיד מוחים נגד חסדיי הקטנים ובכל זאת לעולם אינם מרוצים באמת אלא אם כן יקבלו את עצתי וישמעו מה יש לי לומר.

"קח למשל את ג'ונס", הוא המשיך, "אתה יודע, באמת – כך אומר לי השוער – בכל פעם שאברלי-ג'ונס נכנס לכאן למועדון, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לקרוא: 'האם מר באט נמצא במועדון?' זה מחמם את ליבי לחשוב על כך". מר באט השתהה; היה אפשר לחשוב שדמעות בעיניו. ואכן, הברק האדיב של משקפיו נצץ בעדן כשמש דרך גשם אביבי. הוא עזב אותי ופנה אל חדר המלתחה.

הוא רק יצא מן האולם כאשר זר נכנס, איש צר, שקט ובעל פנים נרדפות. הוא נכנס בצעד חששני והביט סביבו בדאגה.

"האם מר באט נמצא במועדון?" לחש לשוער.

"כן, אדוני, הוא זה עתה נכנס לחדר המלתחה, אדוני, האם…"

אבל האיש הסתובב, זינק לעבר הדלת הראשית ונעלם.

"מי זה?" שאלתי.

"זה חבר חדש, אדוני, מר אברלי-ג'ונס", אמר השוער.

*

וזה הצילום האחרון של יאיר גרבוז ושלי ביחד:

צילמה: אלה לשם

***