מדי פעם אני מפגיש כאן זוגות של יוצרים, שבחייהם לא בהכרח נפגשו, ועורך ביניהם השוואה. נוכחתי לדעת שהשוואות כאלה הן לעתים הזדמנות להבליט את הייחוד של כל אחד מהשניים.
מה שמשותף בין תום זיידמן-פרויד לבין ולטר טרייר הוא ששניהם יהודים, שניהם מאיירים, ושניהם חיו ויצרו בגרמניה למרות שלא נולדו שם. יש גם משהו נוסף: שניהם מוכרים היטב בארץ. תום זיידמן-פרויד בגלל הקשר שלה עם ביאליק, וולטר טרייר בגלל האיורים שלו לספרים של אריך קסטנר, שהיו ועדיין אהובים מאוד על הקוראים הצעירים בארץ.
הנה תום זיידמן-פרויד:
והנה ולטר טרייר:
אחרי שנים של שיחות עם אנשי מקצוע וסתם אנשים שמתעניינים באיור נוכחתי שזיידמן-פרויד נחשבת ומוערכת יותר כ"אמנית האיור" ורבים מתייחסים אליה כיוצרת שממוקמת בפסגת האיור המרכז-אירופי, ואילו ולטר טרייר אהוב מאוד אמנם, אבל נחשב למעין "בעל מקצוע מצוין" ואין בו את "הגדלות והאיכות האמנותית" שיש או שמייחסים לזיידמן-פרויד.
אני חושב כמובן אחרת ואנסה להסביר תופעה מעניינת.
מאז שהומצא התחום המפוקפק הזה שנקרא "עיצוב", נוצרו כללי שיפוט חדשים שקל להשתמש בהם, וכוונתי ל"שפה", או במונחים מקצועיים "גריד".
אם בספר אחד יהיה עמוד אחד באות פרנקריל ברוחב 10 ס"מ, ובשני אות דוד ברוחב 12 ס"מ, קל יהיה למבקר להגיד שהמעצב לא שמר על שפה אחידה. "שפה אחידה" ושמירה על "גריד" הם נשמת ה"עיצוב".
המעצב אומר לקליינט – או במקרה שלנו, הקורא – "אני עושה לך חיים קלים. רק תלמד את השפה הפשוטה ואז יהיה לך קל להתמצא".
אז מה ההבדל בין מה שתיארתי לעיל שאקרא לו "סגנוּן" ולמה שנקרא "סגנוֹן אישי?"
את זה אנסה להסביר דרך צורת העבודה של שני הגיבורים שלי.
הנה איור (יפהפה אגב) של זיידמן-פרויד:
יש בו שש ילדות.
חוץ מזאת ששוכבת, אצל כולן הפנים מצוירות בחזית מלאה – מה שהיינו קוראים "אן פאס".
את זה שלכולן יש תסרוקת דומה אפשר לתלות באופנה, אבל זה שאצל כולן קו האף מתחבר באופן דומה להחריד לאחת הגבות זאת החלטה של "סגנוּן", של "שפה".
אגב, פרט לילדה השוכבת, אף אחת מהילדות לא ממש מסתכלות בספר, כי כאשר זיידמן-פרויד מציירת את הפרצוף, היא שוכחת שהילדות האלה קוראות ספר.
פעם הסברתי באחת הרשומות את ההבדל בין קומפוזיציה לבין Lay-Out.
"ליי אאוט" זאת המצאה של עיצוב. כשמאייר מצייר כמה דמויות ב"ליי אאוט" יש סיכוי גדול שאף דמות לא תסתיר ממש את האחרת. ואילו בקומפוזיציה (ששואבת את כוחה מהמציאות), אפשר כמובן להסתיר, כמו אצל טרייר למשל:
אז מי שרוצה יכול לקבוע שה"ליי אאוט" מייצר מציאות שונה ולכן אפשר אולי להחליט שהוא יותר "יצירתי". אני משאיר את זה לדיון אחר.
עוד דרך שבה הסגנוּן של זיידמן-פרויד מרחיק אותנו מהמציאות היא (כפי שכבר נרמז) בציור הפנים: תראו אצלה דמויות או ב"און-פס" או ב"פרופיל". במציאות נדיר שזה קורה.
הנה כמה פרצופים של טרייר:
אצלו הפרצופים נראים מכל מיני זוויות.
במציאות, כמו ששמתם לב, אין כמעט קווים ישרים (חוץ מאשר ברהיטים למשל או באדריכלות). אצל זיידמן-פרויד גם אנשים ועצים מצוירים בסרגל. הקו הישר הוא אחד מאבות הסגנוּן, ממש כמו הצורות הגאומטריות.
פעם הקדשתי רשומה למה שקראתי "הקפאה". כלומר, באיזה מצב בוחר המאייר להקפיא את הדמויות שלו.
המאייר ה"מעצב" או ה"מסוגנן", או במקרה הזה זיידמן-פרויד, מעדיף בדרך כלל את התנועות הקיצוניות או הדרמטיות. זאת בניגוד למה שאנחנו רואים בדרך כלל מסביבנו (פרט לשיעורי התעמלות), אצל זיידמן-פרויד יש המון ידיים מורמות:
מישהו יודע איך מתופפים כשהידיים מורמות?
נסו את זה פעם.
חיפשתי תנועות כאלה אצל טרייר ולא מצאתי.
אולי רק אצל פצפונת הקטנה, שאומרת לקיר "אמי עיוורת בשתי עיניה".
כשהאיור של זיידמן-פרויד מסוגנן כל כך, אין לה יכולת להחליט למשל שהיא מדגישה רק חלק מהאיור כדי שיהיה שונה מהשאר.
תראו את האיור הנפלא שבו פצפונת פוגשת במורה ברמזר כדי למנוע ממנו לכתוב לאמו של אנטון. באיור הזה ברמזר מודגש הרבה יותר משאר המורים (שביניהם שתל טרייר משום מה גם את אלברט איינשטיין).
ברוב האיורים של זיידמן-פרויד נקודת המבט היא "קלאסית", מה שמשטח מאוד את הסצנות.
או שנקודת המבט קצת מורמת, כמו ברוב האיורים שלה:
טרייר לעומתה יודע איך להשיג עניין ומתח על ידי נקודת המבט, כמו באיור הנפלא שנוהגים לשים אותו כמעט תמיד בעטיפת הספר "אמיל והבלשים":
האיור הזה הודפס בגרמניה גם על בול דואר:
אם תסמנו אלכסונים באיור הזה תראו שמרכז האיקס הוא בדיוק המקום שבין הנערים לגנב, דרך נפלאה ופשוטה להדגיש את נושא האיור, "המתח" או "המעקב":
מאחר שזיידמן-פרויד איירה בעיקר ספרים לקטנים, כמעט שאין אצלה דמויות של מבוגרים, ולכן אי אפשר להשוות את היכולת שלה ביצירת "טיפוס" לכישרון הנפלא בתחום הזה שיש לטרייר.
בכל הזדמנות, גם כשאני מרצה על איור, אני מראה את האיור הנפלא הזה, שבו ארבעה עיתונאים מאיירים את אמיל בחדר של מפקח המשטרה:
כל אחד מהעיתונאים הוא דמות שאפשר לכתוב לה ביוגרפיה – גם בלבוש, בפנים, בישיבה, בדרך הכתיבה וההקשבה.
או שימו לב לאיור הנפלא של מר פוגה בגשם:
גם ממנו אפשר לעשות שיעור באיור.
טרייר שייך לסוג המאיירים שלמרות שיש לו "סגנון אישי" שקל לזהות אותו, הסגנון הזה לא מפריע לו להחליט שבאיור מסוים הוא משתמש בהגזמה.
באיורים שעשה לתום סויר למשל, הוא שמר בדרך כלל על פרופורציות ריאליות. הנה למשל תום ובקי:
אבל כשיש לו דמות גרוטסקית כמו הכומר הזה, שסופד לילדים ש"מתו", ובעמוד הבא ייכנסו חיים לכנסייה, הוא מכניס יסוד קריקטורי של הגזמה לדמות, שלא דומה לשאר האיורים בספר:
אין לטרייר שום בעיה לשנות אפילו את כלי העבודה שלו כאשר הוא ניגש לאייר גם את תום וגם את הקלברי, שני ילדים שכל אחד מהם בא מרקע אחר, והוא עושה את זה באופן נפלא:
קשה לי לראות את זיידמן-פרויד מתמודדת עם משימה כזאת.
ההישגים של זיידמן-פרויד בתחום הסגנוּן בולטים בעיקר כשהיא מסגננת בעלי חיים. הארנבים שלה (וחיות אחרות) הם יפים מאוד:
למרות שגם הם נוצרו מאותה תבנית.
היא מאנישה אותם בלא שתלביש אותם ומתעלמת כמובן מהאנטומיה שלהם.
טרייר לעומתה, כשצייר בעלי חיים, בעיקר ב"עצרת החיות", מוכיח לנו שהוא בעל ידע עצום באנטומיה של בעלי חיים גם כשהוא מאניש אותם:
ואפילו כשהוא מלביש אותם:
תראו את החתול הנפלא באיור המצוין הזה מתוך תום סויר:
בשנים האחרונות הרבו לכתוב ולשבח בכתבי העת בארץ את תום זיידמן-פרויד, אולי בגלל שיצאו לאור בעברית כמה ספרים שלה, וכמובן בגלל הקשר ה"ציוני" שלה. בכל רשימה היו בכותרת המילים "החיים הטראגיים". חיים טראגיים מעוררים אצל עיתונאים ומבקרים את בלוטות הכתיבה והופכים את האמן למעניין ואפילו לחשוב.
החיים של טרייר לא היו "טראגיים", למרות שגם הוא לא האריך ימים, והעיקר לא ידוע לנו על קשריו עם העולם הציוני, והוא לא תרם למה שנקרא "התפתחותה של ספרות הילדים העברית".
אז הנה, שלא כדרכי, כמה מילים על חייה של תום זיידמן-פרויד (למרות שתוכלו למצוא פרטים רבים באינטרנט).
ובכן, היא אחייניתו של זיגמונד פרויד. נולדה בשנת 1892 בשם מרתה גרטרוד אבל בגיל צעיר אימצה שם גברי – תום.
היא למדה אמנות באקדמיה במינכן, וכשהייתה בת 30 התחילה לאייר וגם לכתוב לילדים.
ניסיון שלה לשתף פעולה עם עגנון ב"ספר האותיות" לא עלה יפה.
לאחר לימודיה היא נישאה ליעקב זיידמן ויחד הם הקימו הוצאת ספרים בברלין. בברלין, בבית של שוקן, הם הכירו את גרשום שלום ואת ביאליק, ויחד עם ביאליק הם ייסדו הוצאת ספרים בשם "אופיר" במטרה לקדם את "ספרות הילדים" העברית כפי שביאליק ראה בחזונו.
הספר הראשון שיצא ב"אופיר" היה ספר "דברים" מאויר, שבו 16 שירים קצרים של ביאליק.
אבל כנראה שסכסוך בענייני כספים הפריד את הזוג מביאליק.
ההוצאה של הזוג נקלעה לקשיים ויעקב שלח יד בנפשו. תום היא זאת שמצאה אותו תלוי בביתם.
ארבעה חודשים מאוחר יותר מתה גם תום. האם מתה מאנורקסיה או שמא התאבדה? – תלוי מה אתם קוראים. היא הייתה בת 37 כשמתה.
אנשי רוח מבין חבריה אמרו וכתבו עליה.
גרשום שלום סיפר שהייתה מכוערת, לעומת אחותה שהייתה יפהפייה.
ולטר בנימין, שהיה כנראה קצת פחות שוביניסט גברי משלום, שיבח את ספרי ראשית קריאה שלה ואמר שזה איחוד נדיר בין מוח יסודי ליד קלה.
תודה על ההשוואה המעניינת והמידע המעשיר. ללא ספק אני מעגיף את האיורים של טרייר…