למה הם כותבים הקדמות?

בספר שלושה בברלין שכתבתי, ההקדמה היא בפרק 12 בעמ' 98.

כנראה שקצת הושפעתי מטריסטרם שנדי.

במבט לאחור על התקופה שבה בתור ילדים ונערים קראנו הרבה ובלי אבחנה, מתברר שברבים מספרי הילדים שאיתם גדלנו היו הקדמות.

אנשים כמו אריך קסטנר ומארק טוויין, שפרט לגאונות שלהם היה בהם גם מרכיב מסוים של גרפומניה, זה כמובן קצת מוגזם, אבל כוונתי לסופרים שאיך שאתה מתחיל לקרוא אותם אתה רואה שהם אוהבים לכתוב.

גם סומרסט מוהם הוא אחד כזה, ואכן גם הוא אהב הקדמות.

בעבר התייחסתי לספר עשרה רומנים ומחבריהם, שם מסביר מוהם בהקדמה למה הוא מקצר יצירות מופת, מה שהעלה את חמתם של אנשי ספרות רבים. כמו כאן למשל:

בגלל שסומרסט מוהם נחשב לקצת דחוי בממסד הספרותי האנגלי, ההקדמות שלו נראות לפעמים כמו התנצלות או התנצחות.

אני אוהב את אשנדן, או הסוכן הבריטי, שבעיני הוא חשוב לא פחות מהפרוטה והירח או מבכבלי אנוש.

הנה קטע מההקדמה לספר הזה:

שימו לב לדוגמה שהוא מביא מהציור האימפרסיוניסטי, שניסה לדבריו לצייר את "מה שראו", ומה קורה איתם היום:

בקיצור, לכל אחד, וגם לסומרסט מוהם, יש זכות לכתוב שטויות.

לפעמים הקדמה היא מעין מוטו או משהו קצר שבא להאיר נקודה מסוימת. חבריי בני גילי לעולם לא ישכחו את המשפט הזה שז'ורז' ארנו הביא בפתיחה לספר שכר האימה:

זהו אחד הציטוטים שלא מתיישנים אף פעם.

אגב, הציטוט הזה הוא הקדמה להקדמה, כי ז'ורז' ארנו כתב גם הקדמה שכדאי לכם לקרוא, שבה הוא מדבר על גורל ועל פאטאליזם. הנה כמה שורות מתוכה:

אין לי מושג אם יש תרגום חדש לספר החשוב הזה, פרט לזה של ה. נבר (מי זה?).

וזה כמובן הזכיר לי עוד בילדותי את ההקדמה לספר פגישה בסאמארה של ג'ון אוהרה. סיפור שמיוחס לסומרסט מוהם, למרות שהוא מוכר בגרסאות שונות.

מדי פעם אני חוזר לספר הנפלא חוק פרקינסון ולהקדמה שלו. הספר הזה הקדים בשנים רבות את החוקרים שזכו בפרס נובל על מחקריהם בתהליך קבלת ההחלטות ופרקינסון כתב את זה בלשון בני אדם. הנה מה שהוא כותב על ספרים מקצועיים על מנהל:

סופרים שידועים כ"שנונים"  משבצים את השנינה שלהם בכל מיני צורות. אוסקר ויילד שם משפטים שנונים בפי גיבורי המחזות או הספרים שלו. לא הבאתי כאן את ההקדמה לתמונתו של דוריאן גריי אבל אני ממליץ לכם לקרוא אותה.

מארק טוויין, בספר וילסון הטמבל (או בתרגום האחר וילסון ראש כרוב) המציא לגיבור שלו – שאגב לא היה טמבל כלל ועיקר – מין יומן, ובראש כל פרק הוא מביא משפטים מתוך היומן. מדובר למעשה בשנינויות שמארק טוויין המציא בכל מיני הזדמנויות.

דווקא בספר הזה ההקדמה לא שייכת כמעט לספר והוא מספר כמה טוב היה לו בפירנצה, שם לדבריו הוא כתב את הספר, עד כדי כך שההקדמה הזאת לא מובנת. לעומת זאת, ההקדמה לספר טום סויר היא עניינית, והוא מתאר בה מיהן הדמויות שעליהן ביסס את העלילה.

גם בהקלברי פין יש הקדמה מסבירה קצרה. אבל לפניה תמצאו את המשפט הזה:

אף אחד לא יכתוב היום לילדים משפט כזה.

מיכאל דק ואני עורכים מפגשים רבים עם ילדים בבתי ספר. מיכאל תרגם את ספרי הנוער של קסטנר. אנחנו אמנם לא מעודדים שאלות שמכילות את המילה הכי, אבל כאשר אנחנו נשאלים מהו הספר של אריך קסטנר שאנחנו הכי אוהבים אנחנו עונים שכנראה הכיתה המעופפת ונראה לנו שגם קסטנר עצמו חשב כך.

בשונה מאמיל והבלשים וספרים אחרים שלו, את הכיתה המעופפת קשה לספר בכמה משפטים. העלילה מורכבת ויש בה יותר מציר אחד ואין בה גיבורים שנחרתו בזיכרוננו כאייקונים.

אולי משום כך נזקק קסטנר לשתי הקדמות או מבואות. אם אני מכנה את קסטנר נודניק (כמו את מקושינסקי למשל) הרי זה בעיקר בגלל ההקדמות האלה.

אפילו במבואות האלה (שמשתרעים על 12 עמודים) יש מעין ראשי פרקים כאלה שקסטנר מכניס בכמה מסיפוריו.

הנה הראשון:

למי שלא זוכר, אני מזכיר שקסטנר, שהיה רווק, היה בקשר יומיומי עם אימא שלו. והנה השורות הראשונות:

הבאתי את זה בתרגום הישן של אלישבע קפלן, שלא הכירה עדיין את המילה מחבט, וזאת כדי שנבין כמה חשוב התרגום החדש של מיכאל דק. קסטנר רוצה שנדע בדיוק מה הוא הכניס למזוודה אבל אותי כקורא זה לא מספק. מה? הוא לא לקח מברשת שיניים?

אבל הוא לא חוסך פרטים מקשיי הכתיבה שלו:

אני מאוד אוהב את הרעיון שלמרות שקסטנר כותב את זה בגוף ראשון הוא יודע מה הפקיד חשב.

ובסוף אחרי 12 עמודים, הוא ממש מתנצל שהוא נאלץ להפסיק ממש באמצע את כתיבת ההקדמה:

אחת ההקדמות המעניינות היא בספר אמיל והבלשים.

כשמיכאל דק ואני נפגשים עם ילדים, אנחנו ממחיזים את ההקדמה. מיכאל הוא קסטנר ואני משחק את ניטנפיר המלצר, שמסביר לסופר שכדי לכתוב ספר הוא חייב להכיר את הרקע. ניטנפיר, שהוא נודניק לא פחות מקסטנר, מביא לו דוגמה מעולם הבישול:

ניטנפיר עצמו נהיה מלצר ולא סופר כנראה בגלל הטראומה שהייתה לו כשקיבל מספיק בקושי על החיבור שכתב בנושא וילהלם טל.

למרות שאנחנו הקוראים, וגם קסטנר כמובן, שוכנענו שאין לכתוב ספר מבלי להכיר את העובדות והרקע, יעברו כמה שנים וקסטנר יכתוב את 35 במאי. אני מקווה שניטנפיר לא ראה את זה.

בסוף ההקדמה קסטנר נוגע בעניין חשוב והוא המהות של הדמיון. כלומר, לא מדובר ביש מאין אלא בדרך שהסופר מחבר פרטים מציאותיים באופן שונה.

זה אחד הדברים החשובים מבחינתי שלמדתי מקסטנר.

גם בספרים שקסטנר כתב למבוגרים יש הקדמות. את ההקדמה לפאביאן: סיפורו של מוראליסט, כתב קסטנר בשנת 1957, כלומר 26 שנים לאחר שהספר יצא לאור בראשונה והיא מכוונת למי שלא הבינו את הספר. כך מסתיימת ההקדמה:

וכאן אני מגיע להקדמה המעניינת ביותר שלו, ולמרות שכבר כתבתי עליה בעבר, טוב לחזור אליה בעיקר בימים אלה.

מדובר בהקדמה לספר שלושה גברים בשלג:

בנעורינו קראנו את הגרסה העברית שנקראה פגישה בבית מלון:

גם בספר הזה יש שתי הקדמות. הראשונה נועדה להסביר לנו למה הוא בחר לספר דווקא על מיליונר, מין התנצלות לא ברורה.

אבל בהקדמה השנייה מציג לנו קסטנר, לכאורה באופן הומוריסטי, את מה שהוא חושב על נשים. הנה הפתיחה:

גם אם לא הייתי מדגיש את מה שהדגשתי הייתם שמים לזה לב.

אחר כך מספר לנו אריך בקסטנרית רהוטה שאת עיקר הסיפור שמעו הוא וחבריו ברכבת מסוחר עופות שסובל מאבנים במרה, וכשהם חזרו לברלין זה מה שקרה:

אלו מכם שלא חושבים כמו קסטנר על המין הנשי, אני ממליץ לקרוא את שלושה גברים בשלג ולהיכנס לאווירה אופטימית, בעיקר לאחר שקראתם את פביאן.

בעצם הייתי צריך לסיים כאן. אלא שנדבקתי כנראה מאריך קסטנר במחלת הכתבת ואני רוצה להראות לכם עוד שתי הקדמות לספרי ילדים שיצאו בארץ.

הראשון הוא ידידי מרחוב ארנון של לאה גולדברג:

הוא יצא לאור שנים אחרי אמיל והבלשים, בשנת 1943, ממש בימי המלחמה.

ללאה גולדברג היו דעות ברורות איך ומה יש לכתוב לילדים, שכונסו לימים בספר הזה:

(מה תגידו על העטיפה?)

בעבר כבר התווכחתי עם הספר הזה, ובקרוב אעלה רשומה משופרת בעניין. בהקדמה לידידי מרוחב ארנון מסבירה גולדברג את העניין העיקרי, וזה "מתכתב" עם מה שכתב קסטנר:

ואסיים בשמונה בעקבות אחד:

ימימה טשרנוביץ הכירה היטב את אמיל, ולמרות שההקדמה שלה נפתחת במשפט "מלאכת הכתיבה אינה אהובה עליי", היא מאוד אהבה לכתוב. המשפט אינו שקרי, שכן ההקדמה כתובה לכאורה על ידי חגי, גיבור הספר שמספר את הספר בגוף ראשון.

חגי, לפי טשרנוביץ, לא אוהב לכתוב, אבל אוהב מאוד לצייר. כל כך אוהב שהוא מצייר ממש כמו נחום גוטמן, והוא מציג לנו בציורים את הדמויות ממש כמו שאריך קסטנר וּולטר טרייר עשו באמיל.

רק שאימא של אמיל חופפת ראשים,

ואילו אימא של חגי תופרת.

אחרי הכל מדובר בנשים, זוכרים?