מאחורי הקלעים של האריה שאהב תות

מדי פעם אני מזכיר לקוראים שלי (וגם לעצמי) שאיירתי יותר מ-500 ספרים במשך 64 השנים שאני מאייר.

אבל כשאני פוגש אנשים שלא מכירים אותי, בדרך כלל בהרצאות, מציגים אותי כמי שאייר את והילד הזה הוא אני ואת האריה שאהב תות.

זה גם מחמיא וגם קצת מציק, כי לא תמיד יש קשר הדוק בין הצלחה מסחרית להצלחה מקצועית.

את הבלוג הזה הקמתי בין השאר כדי להראות ספרים שעשיתי שלא זכו להצלחה מסחרית, אבל אני אוהב אותם.

יש גם הבדל בין הספרים והילד הזה הוא אני והאריה שאהב תות.

והילד הזה הוא אני הוא טקסט שלא היה קיים לפני כן. הוא זכה להצלחה בעיקר כי יש בו מסרים שיהודה אטלס נחשב בגללם לחלוץ, ולסופר שנתן פתחון פה לילד, ומכאן עיקר ההצלחה.

האריה שאהב תות לעומת זאת לא היה טקסט חדש. לפני שיצא עם האיורים שלי הוא כבר ראה אור בספר סיפורים של תרצה אתר שיצא בשנת 1971 – יעל מטיילת, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

לצערי לא זכיתי להכיר את תרצה אתר, אבל את הסיפור הזה חיבב עליי בעיקר חברי שלמה ניצן, שהיה קורא אותו באופן נפלא באוזני ילדים שרצה לשמח אותם. הוא יודע להדגיש את המילה "תות" באופן חינני כל כך, ואני מאוכזב שאין עדיין הקלטה שבה הוא קורא את הסיפור.

גם הרעיון להוציא את הסיפור כספר לא היה שלי.

מי שהציע את הרעיון להוצאת הקיבוץ המאוחד היה אבנר גלילי, מעצב ההוצאה, שהוא גם מאייר ובעבר גם היה תלמיד שלי.

עוזי שביט, העורך הראשי, הטיל עליי את המשימה.

מאחר שהקריאה של שלמה הדהדה באזני, שמחתי כמובן, למרות שלא היה לי ניסיון רב באיור אריות. אבל די מהר גיליתי שאני נהנה מזה (לזה כנראה קוראים ב"אבשלום קורית" – "גילוי אריות").

בדרך כלל כשאני מסיים לאייר ספר, ואפילו במהלך העבודה, אני תולה בסטודיו שלי את האיורים כדי להתרגל אליהם ולזהות פגמים.

ואז, כשהאיורים היו תלויים, ביקר אצלי חברי ג'יי לביא (ג'יי, למי שלא זוכר, הוא מנתח ומשתיל לב), שרק העיף מבט באיורים ומיד אמר: הספר הזה הולך להיות הצלחה ענקית, זכור מה שאני אומר לך.

כנראה שצריך מישהו לא מהמקצוע כדי לזהות הצלחה.

מאז אני משתמש בג'יי כמזה"צ (מזהה הצלחה) וזה עובד לא רע.

תמיד נחשבתי כמאייר "ישראלי", ולמרות שאיירתי גם ספרים שראו אור בחו"ל, ההצלחות בארץ לא תמיד עובדות בחו"ל.

בשנת 1985 תורגם והילד הזה הוא אני לאנגלית למהדורה באמריקה.