מיירה קלמן והסגנון החופשי

אכתוב פה בעיקר על מיירה קלמן, מאיירת אמריקאית שנולדה בישראל.

רבים אמנם מכירים אותה אבל בחרתי להקדיש לה פוסט גם כי היא מאיירת מצוינת וגם כי דרך העבודה שלה אני רוצה לדבר על נושא מעניין בעיני – החופש באיור.

רוב הציירים בני זמננו, או לפחות חלק גדול מהם, מציירים ללא תכנון, או מה שנקרא ללא סקיצות, צורת עבודה שלא הייתה קיימת עד אמצע המאה ה-19.

המושג הזה שאני מכנה אותו באופן די שטחי במילה חופש – דהיינו המעבר המהיר בין מה שמתרחש במחשבה של היוצר לבין הבד או הנייר – הוא כבר מזמן אחד הערכים של האמנות הפלסטית.

התהליך הזה של ויתור על סקיצות או על תכנון יתר הגיע אמנם גם לאיור, אבל הרבה יותר לאט מאשר לציור.

והסיבות ברורות: יסוד האבסטרקט, גם אם משהו ממנו הגיע למאיירים, הוא קטן מאוד באיור, והצורך לחזור על דמויות, בעיקר באיור ספרים, כמעט מכריח את המאיירים להשתמש בסקיצות.

המחשב, שהוא היום הכלי העיקרי של המאיירים, הביא אמנם לאיור אפשרויות חזותיות רבות ושחרר מאיירים רבים ממגבלות מקצועיות מסוימות, אבל לרוב המאיירים המחשב לא גרם להשתחרר מה"תכנון".

כפי שאתם יודעים, בתהליך עשיית ספרי ילדים מאוירים, יש בדרך כלל גם מו"ל שרוצה למכור, עורך שרוצה להשפיע, אנשי חינוך שמבקשים שהילד "יבין" מיד את האיור, וכמובן רוח ה"פוליטיקלי קורקט", שלא מיטיבה עם החופש. כל השרשרת הזאת מקשה על המאייר להיות ספונטני. ולכן מעט מאוד ספרי ילדים יש בהם חופש של ממש באיור.

הנה כמה מאיירים שהספונטניות היא חלק מכתב היד שלהם.

הרבה סיפרתי ברשומות שלי על מרווין פיק. חלק מהאיורים שלו נעשו באופן ספונטני. אולי הספר הידוע בתחום הזה הוא מכתבים מדוד שהלך לאיבוד. הנה שני איורים מתוכו:

עוד מאיירת אנגליה שאני אוהב מאוד את החופש שלה היא לורה קרלין:

בין אבירי החופש אפשר למנות גם את קוונטין בלייק כמובן (או "סר קוונטין" אם אתם מתעקשים):

ויש ציירים רבים בני זמננו שאופן האיור שלהם הוא "ציורי" ויש חופש רב במשיכות המכחול שלהם, אבל נראה לי שהם בכל זאת נעזרים במידה מסוימת של תכנון. למשל גרגואר סולוטארף:

או שון טאן:

אני אוהב מאד גם את הספונטניות של רונאן באדל:

וגם את החופש הנפלא באיורים של מארי דה סאל:

באיור הישראלי בולטים שני מאיירים שנותנים לספונטניות להוביל אותם. האחת היא רות צרפתי:

והשני הוא אבנר כץ:

לא מפתיע ששניהם גם ציירים מצוינים.

בחיפוש אחרי החופש והאיור הבלתי אמצעי בולטת מאוד דמותה הייחודית של המאיירת מיירה קלמן:

היא נולדה בתל אביב והוריה עברו לניו יורק כשהייתה בת ארבע, שם למדה בתיכון למוזיקה ואמנות.

בגיל 18 היא פגשה את המעצב טיבור קלמן, יליד בודפסט. הם הפכו לזוג ופתחו חברה לייעוץ גרפי ועיצוב.

טיבור מת ב-1999.

מיירה ציירה באופן קבוע לעיתונים שונים, ובעיקר התפרסמה בעבודות לניו יורקר, שעבורו הכינה גם כמה שערים.

לא אספר כאן על כלל עבודתה, אלא אתרכז בעיקר בספרי הילדים שלה, בקומפוזיציות המיוחדות וכמובן בחופש הנפלא שלה, גם באיור וגם בכתיבה.

רוב הקומפוזיציות שלה הן ברוח של Lay-Out.

מה שמאפיין קומפוזיציות כאלה שהגיעו מהעיצוב, שרוב היסודות (דמויות, חפצים, חיות) מונחים זה לצד זה וכמעט לא משפיעים זה על זה – לא בהסתרה ולא בהטלת צל.

הנה כמה דוגמאות אופייניות לקומפוזיציות של קלמן:

לעתים רחוקות תמצאו אצלה שימוש בפרספקטיבה, וגם אז זה נעשה באופן מודגש ואפילו מוגזם:

ברוב הספרים שלה הטקסט משולב באופן באיור בלתי נפרד, בין שהוא באות טיפוגרפית ובין שהוא באותיות הכתובות ביד.

החיבור בין הטקסט לאיור יוצר שפה נפלאה שיש מעטים כמותה באיור.

אציג לכם כאן את הספר הזה:

מקס סטרווינסקי, הכלב המשורר, הוא אחד הגיבורים של קלמן, והיא כתבה עליו עוד כמה ספרים:

הספר הזה הוא ספר אהבה לפריז.

ספרים רבים לילדים נכתבו על פריז והידוע ביניהם הוא מדלן:

גם לודוויג במלמנס, היוצר של מדלן הוא יוצר ספונטני נפלא.

כדי לא להאריך יותר מדי אציג כאן רק 14 עמודים מתוך 17 הכפולות שבספר המצוין הזה. את התרגום עשתה ענת פוֹקס.

או-לה-לה (מקס מאוהב)

אלו, אלו, ז'אק?

ז'אק, זו אני, מימי.

ווי, ווי, מימי. בדיוק גמרתי לדבר

עם קיקי.

הו, ז'אק, לא פיפי. קיקי.

תקשיב. זוזו צלצלה ל-לולו

לולו צלצלה לקוֹקוֹ

קוֹקוֹ צלצלה לקיקי

וקיקי צלצלה אלי.

שמעת את החדשות האחרונות?

"טו פארי" רועשת. מקס הגיע!

מי זה מקס?? מון דייה!

סאקרה בלו! הוא החתול הכי קוּל

אני מתכוונת הכלב הכי לוהט.

זהו מקס סטרווינסקי.

הכלב המשורר מניו יורק.

הביגל הבוהמי הזה. הוא

מתגורר אצל מאדם קאמאמבר

אני לא יודעת מה הוא הולך

לעשות, אבל אני אצלצל לטארט.

טארט טאטין. היא מגלה

הכל מפי הברון המזוייף מברצלונה

פרדריקו דה פוטאטוס,

שמחפש את מזלו או קורא במזל או משהו,

אבל הוא טרה אינטיליגנט ותמיד

מספר לה את הסקופים.

אלור, אני חייבת לרוץ.

הסופלה שלי שוקע.

ז'אק, יש משהו באויר, אתה לא חושב?

אני כל כך מרגישה את זה.. הו, כל כך…

התעוררתי מ-ק-ק-קול דפיקה על הדלת

ונכנס

ש פ ם   א ר ו ך

ואחריו איש.

"בונז'ור מסייה מקס,

הרשה לי להציג את עצמי.

אני הוא פריץ מהריץ

ועזבתי בשנייה

כשהשף בהתקפה

זרק אסקרגו על כובעי

והרביץ לראשי

עם לחם צרפתי עבש.

עכשיו אני כאן

במלון הזה הקטן

שמנהלת הגברת הריחנית

מאדאם קאמאמבר.

אני מעריץ אותה

והיא מעריצה אותי.

זה לא תמיד

כל כך פשוט

בעיר הזאת, פארי".

באומרו זאת הוא הניח

מגש על מיטתי

"חשבתי שאולי תזדקק לזה". הוא צדק

הייתי כה רעב

שיכולתי לאכול את הבארט שלי.

בעודי אוכל, העיניים שלי

נפלו על בנין מדהים

מחוץ לחלוני.

"פריץ", שאלתי, "מה זה

החורבה המפחידה הזו

עם המפלצות המפחידות האלה

שבולטות ממנה?"

 

"החורבה הזאת, מסייה, היא

קתדרלת נוטר-דאם האדירה

וה"מפלצות האלה" הם

גורגוילים. גיבן

פעם גר במגדל

והוא מת מלב שבור.

ועכשיו אניח לך למחשבותיך.

או רבואר".

 

השקפתי מבעד לחלון והרהרתי

על אהבה.

לשאוף לקרבי

את פריס בניחוח הלילך,

זה היה אפריל אחרי הכל.

בגט פה ונפוליאון שם,

והמשכתי

בשיטוטי

סביב  העיר האפורה והמתוחכמת.

האפרסק. לה פש. כולם מכירים את אפרסק מלבה.

היא היתה הבעלים של בית הספר המפורסם

לקסמי החתולים.

היו לה שני כלבי בולדוג צרפתי

בחיקה, שהתווכחו ויכוח אימתני על פילוסופיה.

אידיוט, אימבסיל, סטופיד!

הם נבחו אחד על השני.

ליד מלבה היה בן הלוויה הקבוע שלה

קוף בשם סמי

שענד

נוצה ענקית

בכובעו, ואתה נהג

לדגדג את אוזני האנשים.

 

"מררררוצה מאד לפגוש אותך

אדון שוסטקוביץ" פיזמה מלבה

בעוד אני קד לשלום.

"סטרווינסקי", אמרתי

"השם הוא סטרווינסקי".

"אוה, בוודאי,

מר סטרדיווריוס, בוודאי. טעות אבסורדית."

 

כולנו הזמנו את מרק היום

ואכלנו בנחת עד שאחד

הכלבים שפך את קערת המרק שלו

על ראשו של הכלב השני.

הארוחה נאכלה, שתינו לחיי מלבה

והחלטנו ללכת

למוזיאון פומפדור.

היו להם שם תסרוקות מדהימות

של כל הבחורים

שחבשו פיאות.

אלו, אלווווווו ז'אק

אתה שומע? מה זה

כל הצעקות ברקע?

שמעת את החדשות האחרונות? מקס

אכל צהריים עם פיץ' מלבה

היא מנהלת את בית הספר לקסם.

בטח ראית את הפרסומות שלה:

"אל תהיה חתול חמוץ

אל תמצוץ לימון

אתה יכול להיות חתול זוהר

במהפך ממש מהשמיים".

היא גובה מחירים גבוהים

ומלמדת אנשים איך

להתלבש, ללכת, לדבר, לאכול, להתרחץ

ובסוף –voila!

מחזירה לנסיכה!

הערב?

אני הולכת ל"זאב המשוגע"

כמובן, טוט פארי

תהיה שם. מקס מגיע.

יש ביצועים של קרפ סוזט.

כן, הדלמטית האלוהית.

מה אני אלבש?

אתה מכיר את הקוף הזה, סמי?

כן, סמי לקרואה. הוא

מעצב האופנה המבריק

והוא יצר את השמלה המהממת, מבננות.

כן, רק בננות.

אבל ז'אק, אני חייבת לרוץ.

הצרורות שלי נשמטים."

והשאר, כמו שאומרים,

זה היסטוריה. קרפ

באה אתי להוליווד.

היא תלחין את המוזיקה לסרט שלי.

ביום האחרון שלנו בפריז

הובלנו את מצעד הכלבים.

אני קראתי את השיר

שכתבתי לכבוד המאורע:

בפריז השיקית

היום הכי שיקי

הוא כאשר הכלבים צועדים בנחת

במורדות שנז אליזה.

דנים ענקיים מפלרטטים

פודלים ורודים מקפצים.

זה ראוותני

זה נהדר

זה "פוץ' קוטור".

הם צועדים בסטייל

בערך חצי מייל

עד שמגיעים למקסים

המקום הכי נפלא

לקוויאר ושמפניה,

ועוד מאכלים.

נשתה לחיי החיים

נשתה לחיי האהבה

סאלוט! אולה!

אנחנו בדרך ל- אל איי!

"אלו.

הו, ז'אקז'אקז'אקז'אק

איזה לילה זה היה.

quelle nuit

זה היה לילה של אהבה.

ממש לנגד עינינו מקס

וקרפ הפכו לדואט.

כפה בכפה הם טיילו

בפריז. אבל עכשיו

הם מפליגים להוליווד

על האניה "טוז'ור אמור" [תמיד אהבה].

הו, ז'אק, אני כה עצובה.

כה מרוקנת, כל כך טריסט.

ז'אק, למה אתה

אף פעם לא אומר כלום?

כל מה שאני עושה זה מדברתמדברתמדברת

אליך ואתה בקושי

אומר מילה, ואני

מה? מה???

הו, ז'אק, אני המומה.

אין לי מילים

ואני מנסה לחשוב

על משהו להגיד

אבל אני לא יכולה כי

הראש שלי מסתובב

ו

מה?

כן, ז'אק. כן. כל כך פשוט.

כן, בטח שאני יכולה להגיד את זה.

כן, ז'אק, אני אוהבת אותך.

 

הסוף.