בחרתי הפעם להציג מעט מכרטיסי הברכה של אמנים שונים, שציירו בהתנדבות כדי לעזור ליוניסף (UNICEF) לאסוף כסף. היו לי שתי סיבות להעלות את הרשומה הזאת.
הראשונה כמובן להכיר לכם כמה אמנים מאיירים שלא מוכרים פה; והסיבה השנייה, להדגיש מה קרה בעולם שלמד לבדוק "מה הקהל אוהב". או, אם תרצו, את הנזק שה"שיווק" עושה לאמנות.
לפני שהיכולת לבדוק מה הקהל אוהב הייתה קיימת – ובוודאי לפני שהיא הגיעה לרמה מקצועית מדויקת כל כך כפי שהיא כיום – האמנות שהקהל נחשף אליה נקבעה באופן מאוד לא "דמוקרטי", בדרך כלל על ידי מי שמימן או שלט על האמנות, או בגלל יכולות של יוצרים לקדם את עצמם.
למי שחושב שהאמנות חייבת להיות "דמוקרטית" כמו הפוליטיקה, הדינמיקה של התקופה שנקרא לה "טרום רייטינג" נראית פסולה. אני עוצר כאן את שטף ההרהורים ומשאיר לכם להמשיך בהם.
אך לפני שאמשיך אפנה אתכם לפוסט על איור ספרי הילדים בפולין, ובעיקר לקטע הזה:
רוב הספרים שאציג יצאו בבית ההוצאה לאור שבבעלות הממשלה, ולכן לא היו תלויים במה שנקרא “טעם הקהל”. “טעם הקהל” או ה”רייטינג” זה הדבר שאנשי הטלוויזיה למדו כל כך טוב וככה גם אנחנו נראים.
התמזל מזלם של הפולנים, וגם שלנו, שבראש ההוצאה הממשלתית עמדו כנראה אנשים שהבינו באמנות ובאיור, ובעיקר בשילוב שבין מסורת ופולקלור לבין חידוש וקדמה.
וכעת למפעל כרטיסי הברכה של יוניסף.
הארגון החל לפעול אחרי מלחמת העולם השנייה. רעיון כרטיסי הברכה עלה כאשר ב-1949 ילדה צ'כית בת שבע ציירה ציור כתודה ליוניסף על אריזת החלב שהיא וחבריה קיבלו מהארגון:
בשנות ה-50 נבחרו האמנים לפי טעמו של מי שהיה אז המנהל האמנותי והוא בחר לפנות למי שנחשבו אז לגדולי האמנים.
פבלו פיקאסו שאייר את הכרטיס הזה:
אנרי מאטיס:
חואן מירו:
סלוודור דאלי:
מארק שאגאל:
בן שאן:
וגם למאיירים הגדולים של התקופה:
אנדרה פרנסואה, שהכין ליוניסף סדרת כרטיסים נפלאים:
פרט לאלה הם פנו לאמנים פחות ידועים, שכל אחד מהם הביא צבע או פולקלור מקומי, כמו אמן פיליפיני בשם מנואל באלדמור, צייר, פסל, סופר ומאייר עם שפה ציורית כמעט גיאומטרית, שהכין סדרת כרטיסים ברוחו וזכה לפרסום עולמי:
או האמנית היפנית קייקו מינאמי (2004-1911):
וגם מאייר שוויצרי, אלואיס קאריצ'ט (1985-1902):
ועוד אמן שהעולם לא הכיר, צייר וצלם יווני בשם דימיטריס ירוס, יליד 1947:
אבל בשנים האחרונות, כשהפסיכולוגים ואנשי החינוך, ובעיקר אנשי השיווק, יודעים מה ילדים או ההורים שלהם "אוהבים", הגלויות שיוניסף מוציא יש בהן הרבה פחות יומרה אמנותית ונראות באופן כללי כך:
וכמובן, ההצלחה הכי גדולה:
וכעת לשיר השבועי של חתולי:
איזו רשימה נפלאה! גם ויזואלית עם כל הגלויות הראשונות שלפני הדמוקרטיה וגם המחשבה שהיא מעוררת. רוח הזמן שמשטחת ומרדדת כל דבר למכנה המשותף הנמוך ביותר.
זה בכל תחום היום, מסתבר.אולי גם בדמוקרטיה הגיע הזמן לשאול שאלות כמו סוקרטס ששאל את האתונאים:" כשכואבת לכם הרגל, אתם הולכים לרופא או שואלים בעצת העם? כשבאנייה יש חור, אתם פונים למתקן אניות או שואלים את העם מה לעשות?"
טוב, הסוף שלו ידוע.
תודה דני [תודני]