זוגות שיצרו ספרי ילדים – שלושה מודלים

בכמה רשומות ניסיתי להסביר ממה הושפענו אנחנו, התלמידים בבצלאל של שנות ה-50 בלימודי האיור.

כמובן שההשפעה הגדולה, לפחות בשנים הראשונות, הייתה של המורה היחיד שלנו לאיור, יוסי שטרן. אבל יום אחד יוסי הביא לנו את הספר הזה:

וכך הכרנו (מי שלא החמיץ את השיעור הזה) את הזוג פרובנסן, תופעה מעניינת של זוג שעבד ממש כאיש אחד.

הפעם בחרתי לספר על שלושה זוגות של יוצרים בתחום הספרים לילדים, כשכל זוג הוא מודל אחר לשיתוף או אי שיתוף פעולה. הכוונה כמובן לזוגות שגם חיו יחד.

ואפתח בזוג פרובנסן.

שניהם מאיירים שגם כתבו, והם מבחינתי המודל של זוג שעבד ממש יחד, כולל באיור.

אליס נולדה ב-1918 ומתה ב-2018, בגיל 99 ושמונה חודשים.

מרטין חי בין השנים 1987-1916.

הנה שניהם ביחד:

והנה שלושה איורים מהאיליאדה והאודיסיאה:

לפי דבריה של אליס "זה היה שיתוף פעולה אמיתי. אנחנו בעצם היינו אמן אחד".

שניהם נולדו בשיקאגו ובגיל צעיר עברו לקליפורניה. שניהם התחילו את הקריירה שלהם בסטודיו לאנימציה. אליס בסטודיו של וולטר לאנץ ומרטין בסטודיו של וולט דיסני, שם עבד בין השאר על פינוקיו, פנטזיה ודמבו.

הסגנוּן שלהם, שאנחנו היכרנו מהאודיסיאה, היה אופנתי מאוד בשנות ה-50.

אבל במשך הזמן הם בדקו עוד טכניקות וסגנונות, כמו באיור הזה מהספר משלי איזופוס:

הזוג הבא שאציג הוא אנגלי.

היא שמה הלן אוקסנברי.

היא נולדה בשנת 1938 באיפסוויץ', שם גם למדה אמנות ועבדה בתיאטרון המקומי. אחר כך הגיעה ללונדון, ושם במכון לאמנות היא הכירה את ג'ון ברנינגהאם.

הלן הגיעה גם לארץ ועבדה כמה שנים בהבימה.

כשחזרה לאנגליה עבדה תקופה מסוימת בטלוויזיה, ובשנת 1964 התחתנה עם ברנינגהאם. הנישואים האלה הם שכיוונו אותה לכתוב ולאייר ספרי ילדים, תחום שבו הפכה לאחת היוצרות המוערכות באנגליה.

התוודעתי לעבודותיה כשראיתי שאיירה את ציד הסנרק.

הנה שלושה איורים מהספר הזה:

זאת הייתה גרסה מעניינת, מכיוון שהיא הייתה מיועדת לילדים. אני לא בטוח שלואיס קרול היה אוהב את זה.

הלן השקיעה הרבה בפרצופים של תינוקות וילדים. הפרצופים של התינוקות של הלן הפכו לסמל המסחרי שלה:

בחלק מהאיורים שלה ניכרת השפעתו של ארנסט שפארד:

הזכרתי את ציד הסנרק, אז עכשיו הנה איור שלה מתוך אליס בארץ הפלאות:

בשונה מג'ון בעלה, הלן לא שינתה הרבה את הסגנון והטכניקה שלה.

ג'ון ברנינגהאם נחשב לאחד מיוצרי ספרי הילדים החשובים בדורו.

הוא מת מדלקת ריאות בשנת 2019 כשהיה בן 83. עד אז הוא תרם תרומה משמעותית למה שמכונה "פיקצ'ר בוקס", כלומר ספרי הילדים שבהם העלילה מועברת גם בטקסט וגם באיור.

הספר המפורסם ביותר שלו הוא הומברט:

הספר מספר על סוס פשוט שעובד בלונדון רתום לעגלה, שהבעלים שלו עובר איתו ברחובות לונדון ואוסף גרוטאות. יום אחד עובר על פניהם מצעד של ראש העיר, והסוס הצנוע נחלץ לעזרה כאשר הכרכרה של ראש העיר נשברת. יותר מכל הספר הוא חגיגה חזותית של לונדון, סיור מקיף לעומק הרחובות החומים של התקופה הוויקטוריאנית והלילות אפופי הערפיח המוארים בירח צהוב.

הנה כמה איורים מהספר הזה:

כמאייר הוא קרוב ללבי בגלל הניסיונות שהוא עשה וההשתנות המעניינת בעבודותיו. הוא השתמש בטכניקות ציוריות, למשל כאן:

למרות שבדרך כלל הדמויות שלו מסוגננות באופן קריקטורי ולפעמים יש חיבור מלאכותי בין הדמויות והרקע:

במקרה זה "מלאכותי" הוא מחמאה.

הלן וג'ון הם מודל של זוג שעבד כמעט תמיד בנפרד, פרט לספר האחרון, היחיד שאותו עשו ביחד:

הזוג השלישי הוא זה:

מדובר בג'נט ואלן אלברג, גם הם אנגלים.

וכאן מדובר בסופר, אלן.

…ובמאיירת, ג'נט:

השניים הכירו בסמינר למורים בו למדו.

אלן היה אמנם מורה אבל בדרך לשם הוא הספיק להיות דוור, חופר קברים, שרברב ועוד כמה מקצועות. המקצועות האלה הפכו במשך הזמן לספרים, שאת רובם איירה ג'נט.

ג'נט, שלא בא לה להיות מורה, למדה עיצוב גרפי ועבדה זמן מה בהוצאת ספרים. כשראתה את כתבי היד שמגיעים אליה היא שכנעה את אלן שיכתוב ספר ילדים כדי שהיא תוכל לאייר.

אחרי התחלה קשה וכמה דחיות, הוצאת פינגווין פנתה אליהם והם הוציאו את הספר הזה:

מכאן נסללה דרך מהירה להצלחה, שלא היו רבות כמוה בתחום ספרי הילדים של המאה ה-20 באנגליה.

אם להאמין למבקרים ולחוקרים, יש פה שילוב של איכות וגם של הבנה ב"מה ילדים אוהבים", כלומר גם באמנות, גם בחינוך וגם במכירות.

הנה אחד הספרים שלהם בסדרת המקצועות. הבאתי כאן את כולו:

זהו סיפורה של גברת וובל המלצרית, עם מסר ברור שהזוג אהב כל כך – איך הופכים חסרונות ליתרונות. לחצו על התמונות להגדלה:

גברת וובל הייתה מלצרית.

היא אהבה את העבודה שלה.

הלקוחות אהבו אותה.

הבעיה היחידה הייתה – היא רעדה  (wobble).

יום אחד גברת וובל רעדה

עם קערה של מרק.

המרק נחת על ראשו של כלב של אחד הלקוחות.

גברת וובל ננזפה.

ביום שלאחר מכן גברת וובל רעדה

עם עוף צלוי.

העוף הצלוי נחת על ראשה של לקוחה.

גברת וובל שוב ננזפה.

וביום שלמחרת גברת וובל רעדה

עם צלחת של ג'לי.

הג'לי נחת על ראשו של המנהל.

גברת וובל פוטרה.

גברת וובל הלכה הביתה למשפחתה.

גברת וובל בישלה את הארוחה של שעת התה.

הילדים ניסו לעודד אותה.

"תתעודדי, אימא!" הם אמרו.

"את תמצאי עבודה אחרת בבית קפה אחר!"

אבל לא היו בתי קפה אחרים,

זה היה היחיד בעיר.

גברת וובל ידעה זאת.

"אין בתי קפה אחרים", היא אמרה והתחילה לבכות.

הילדים לא אהבו לראות את אימא שלהם בוכה.

זה גרם להם לבכות.

זה גרם גם לאבא שלהם לבכות.

ואז למר וובל היה רעיון.

"אני יודע מה נוכל לעשות", הוא אמר.

"נפתח בית קפה משלנו".

"איפה?" שאלה גברת וובל.

"איפה?" שאלה העלמה וובל.

"איפה?" שאל אדון וובל הצעיר.

"כאן!" אמר מר וובל. "אנחנו יכולים להפוך את הבית לבית קפה!"

ביום למחרת בני משפחת וובל

הפכו את הבית שלהם לבית קפה.

הם ניקו וצבעו.

הם הזיזו את הכיסאות והשולחנות.

הם החליפו את הווילונות.

מר וובל הלך לקניות.

הוא קנה בשר וירקות, פירות ודגים, גבינה ועוף,

קמח ועוד כמה דברים.

גם הילדים יצאו לקניות.

הם קנו שני זוגות של סקטים ורשת דייגים.

"בשביל מה אלה?" שאל מר וובל.

"זו הפתעה, אבא", אמרו הילדים.

"חכה ותראה!"

בערב גברת וובל תפרה לילדים מדים של מלצרים

ולבעלה – כובע טבחים.

מר וובל והילדים הכינו את התפריטים.

הילדים הלכו לישון.

מר וגברת וובל יצאו החוצה.

הם הסתכלו על בית הקפה שלהם.

"מחר היום הגדול", אמר מר וובל.

"כן", אמרה גברת וובל. "הצרה היחידה היא – מה אם ארעד?"

למחרת הילדים התעוררו מוקדם. "היום זה היום הגדול, אימא",

אמר מר וובל הצעיר.

הוא הביא לאימא שלו כוס תה למיטה.

העלמה וובל הביאה לאבא שלה כוס תה למיטה.

"אנחנו נעשה הון היום, אבא", היא אמרה.

אחרי ארוחת בוקר מר וובל התחיל לבשל.

גברת וובל והעלמה וובל ערכו את השולחנות.

מר וובל הצעיר הסתובב בעיר עם שלט פרסומת.

הלקוח הראשון הגיע.

"אוי ואבוי", אמרה גברת וובל. "מה אם?"…

גברת וובל רעדה עם קערת המרק.

"הצילו!" אמר הלקוח.

העלמה וובל החליקה לעזרה.

היא תפסה את המרק בקערה אחרת.

"זה מחוכם!" אמר הלקוח.

גברת וובל רעדה עם העוף הצלוי.

"ואו", אמר הלקוח.

מר וובל הצעיר החליק לעזרה ותפס את העוף הצלוי ברשת.

"הוריי!" אמר הלקוח

ואז כל יתר הלקוחות הריעו, "הוריי, הוריי!"

"זה יותר מהנה מאשר הקרקס!" הם אמרו.

באותו לילה גברת וובל ספרה את הכסף.

"זה נראה כמו הון, אימא" אמרו הילדים.

מר וובל חיבק אותם.

"ואנחנו חייבים את כל זה למלצרים הלהטוטנים שלנו!" הוא אמר.

ביום למחרת היה קהל גדול ברחוב.

אנשים הגיעו ממרחקים כדי לראות את המלצרים הלהטוטנים.

הילדים הציצו החוצה.

"יש קהל גדול ברחוב, אימא", הם אמרו.

"כן", אמרה גברת וובל

והתחילה לצחוק.

"עכשיו הבעיה היחידה היא – מה יקרה אם לא ארעד?"

האיורים של ג'נט הושפעו מאוד מכמה ספרים של טומי אונגרר, רק בלי הטירוף שלו.

היא אוהבת פרטים. הדמויות שלה די סטריאוטיפיות וחייכניות; והעיקר- היא כמעט לא שינתה את הסגנון או השפה שלה, פרט לטכניקה, שלעתים רחוקות חרגה מהקו/אקוורל לכיוון העיפרון, כמו בספר הזה:

גם זה ספר על מקצוע, הפעם על גנב.

הנה איור בעיפרון מהספר הזה:

והנה איור מהספר על הדוור, אחד הספרים המצליחים של השניים, משנת 1986:

לדבריו של אלן נמכרו מהספר הזה יותר משישה מיליון עותקים.

אלן היה סופר פורה, שכתב ספרים רבים בסדרה Happy Families.

רק מעט מהם איירה ג'נט. אלן שיתף פעולה עם גדולי המאיירים האנגלים.

מעניין לציין שבכל הספרים שעשה יחד עם ג'נט השם שלה מופיע ראשון, ואילו בשאר הספרים אלן תמיד ראשון. גם כשהיא איירה בסדרת Happy Families מופיע הוא לפניה.

ג'נט מתה בשנת 1994, כשהייתה בת 50.

אלן התחתן עם העורכת שלו. הוא המשיך לכתוב וכמה מהספרים שלו איירה בתם של ג'נט ואלן, ג'סיקה.