על אבנר כץ, בצלאל והומור

*שיחה במוזיאון ישראל ירושלים, 11.8.21*

צילום: מקסים דינשטיין

לפני זמן מה ביקשה ממני אורנה גרנות, האוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל, לבוא ולדבר על אבנר כץ ועל תקופת הלימודים שלנו בבצלאל בשנות ה-50. אורנה אצרה גם את התערוכה אני כבר הייתי של אבנר, שעל הרקע שלה התקיימה השיחה. האירוע נערך במסגרת פסטיבל אאוטליין. השיחה לא הייתה מתוכננת, אבל עלה בה ההווי של אז, שנועד להסביר את מקומו של אבנר באמנות הישראלית.

ברשומה הזאת אנסה לשחזר את השיחה ההיא.

צילום: מקסים דינשטיין

כשייסד בוריס שץ את בצלאל בתחילת המאה ה-20, הוא היה מושפע מרוחו של ויליאם מוריס ומאופיה של התנועה Arts and Crafts, שמוריס הקים וניהל.

עצם הניסיון הזה של מוריס לחבר את האמנות, העיצוב והאיור לחבילה אחת היה ניסיון מהפכני בתקופה שבה, מעבר לתעלה, בצרפת, האימפרסיוניסטים גרמו לכך שהאמנות הצרופה החלה להשתחרר מכל מיני מגבלות ולהפוך להיות "הפילוסופיה של החזותי".

כבר כאשר שץ ייסד את בצלאל, הובילו באירופה כמה אמנים את האמנות לכיוון המופשט, שממש לא התיישב עם רוחו של שץ ובצלאל.

תוסיפו לזה את הרעיון הציוני, ששץ היה מכור לו, בעקבות פגישתו עם הרצל, רעיון שגרם לכך שבצלאל היה אמור לתת לחלוצים בעלי "כישרון ציור" כלים להתפרנס מהכישרון שלהם בארץ ישראל… כך לדברי שץ. ככה שבצלאל, שלימד אמנם "אמנות", היה בעצם בית ספר מקצועי לכל דבר, שיותר משהביא לעולם אמנים, הביא בעלי מקצוע שיצרו מה שנקרא אז "עבודות בצלאל".

כשנסגר "בצלאל הישן" ובודקוֹ הקים את "בצלאל החדש", המוסד היה בית ספר מקצועי. בודקו עצמו היה גרפיקאי וטיפוגרף.

כשהגענו אנחנו ללמוד בבצלאל ב-1955 היו בו שלוש מחלקות. בעצם מחלקה אחת ועוד שתיים קטנות שכמעט לא נחשבו (אריגה ומתכת).

המחלקה העיקרית שבה למדנו נקראה גרפיקה, ושם למדו אמנות, עיצוב גרפי ואיור. אנחנו היינו בני 16, צעירים מאוד, ונקראנו "תלמידים" ולא "סטודנטים".

רוב המורים שלנו הגיעו לא מכבר מחו"ל, וכמה מהם לא דיברו עברית.

המורה היחיד שהיה צבר היה המורה לתולדות האמנות, אברהם רונן, לימים פרופסור נערץ לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

אלה הם כמה מהמורים שלימדו אותנו:

המנהל ירחמיאל שכטר ירש את התפקיד מהצייר מרדכי ארדון. שכטר היה קליגרף, וכבר אז המקצוע קליגרפיה היה משהו זניח. פה ושם היה אפשר להתפרנס מקליגרפיה אם שכרו אותך לכתוב בכתב קליגרפי את התעודות של הקרן הקיימת… אבל בימיו של שכטר כמנהל למדנו קליגרפיה כמקצוע עיקרי, כמעט כמו רישום…

כשסיימנו את בצלאל, הכיוון שאליו פנו הבוגרים של כיתתנו נפרש בפרישה רחבה מאוד.

מרדכי מורה, שחי בפריז, הפך לצייר בכיוון סוריאליסטי-מיסטי:

משה הופמן הפך לאמן של חיתוכי עץ ומשורר:

זיוה קרונזון התחילה את דרכה המקצועית כמאיירת, ואחר כך הפכה לפסלת שעסקה הרבה ביציקות נייר:

עופי קציר – רשמת נופים.

נגה אדלר הפכה ציירת ואחראית על סדנאות ציור.

שמואל הדר (שמיל) הצליח בעסקים בתחום של מזכרות מצוירות לתיירים, ולימים כתב והוציא ספר נפלא על ילדותו בשואה. בקרוב אעלה כאן רשומה על הספר הזה:

אברהם סנה-אור סיים דוקטורט והפך למפקח על לימודי גרפיקה במשרד החינוך.

אחרים עזבו את המקצוע. כמה נעלמו במשרדי פרסום.

אבנר כץ המשיך בציור ואיור.

אני התפרנסתי במשך 15 שנה מעיצוב גרפי, ובאותו זמן עסקתי בשעות הערב ובסופי שבוע באמנות, בעיקר בהדפס.

בשנת 1977 עזבתי את עולם האמנות והתרכזתי באיור, ומאז זה מה שאני עושה, עד היום.

למרות שהיום הפרנסה העיקרית שלי היא הרצאות.

כדי להדגיש את הבחירה של כל אחד מאיתנו, הנה הסיפור של שלושה חברים בני אותו הגיל: אבנר כץ, מיכה אולמן ואני.

מיכה אמנם לא היה בן מחזור שלנו בבצלאל, כי הוא התחיל ללמוד אחרי הצבא, אבל את החיים המקצועיים התחלנו פחות או יותר באותו זמן.

שלושתנו ניסינו וקצת הצלחנו להתפרנס מגרפיקה (מה שהיום קרוי "תקשורת חזותית"). אבנר ואני עסקנו גם באמנות אחרי העבודה, בבית.

מיכה היה גם מאייר מחונן, עם השפעות מהאיורים של נחום גוטמן ואריה נבון. הנה איור שלו לספר של יוסי גמזו:

והנה רישום שלו מאחת המלחמות:

מיכה הגיע לעיתון מעריב כמעצב, ועשה שם עבודה מקצועית מצוינת בתקופה שהעיצוב התחיל להיכנס לעיתונות היומית והגרפיקאים התחילו לקבוע איך ייראה העיתון על חשבונם של הסַדָרים.

אני הקמתי עם אריק קרמן את סטודיו קרמן/קרמן, שעסק בכל סוגי העיצוב, כולל עיצוב תערוכות, תהלוכות עדלאידע וגם איור.

בתחום האמנות פעלו בארץ כמה קבוצות משפיעות בשנות ה-60. אבל רוב האמנים שהיו פעילים בקבוצות האלה לא היו בוגרי בצלאל.

בקבוצת האמנים עשר +, קבוצה שנוסדה כמחאה, שהאידיאולוג שלה היה רפי לביא, לא היה כמעט ייצוג לבוגרי בצלאל.

אנחנו, שגילינו עניין רב כצופים בתהליכים שהיו באמנות המקומית, לא היינו קשורים בכלל לסצנת האמנות, ולו רק בגלל זה שלא היינו בטוחים לאן ולמה אנחנו "שייכים".

כאן צריך להעיר שבתחום העיצוב בוגרי בצלאל היו המובילים. שלושת המעצבים הגרפים שזכו בפרס ישראל לעיצוב, דני רייזינגר, דוד טרטקובר וירום ורדימון, כולם בוגרי בצלאל.

בשלב מסוים מיכה גילה את קסמי האמנות המושגית, וכמעט בין יום עזב את העיצוב הגרפי והשתקע באמנות המושגית. מאותו רגע הפך מיכה לחלק מהאמנות הישראלית, ולימים היה גם מורה מוערך במחלקה לאמנות בבצלאל, כשזו כבר נפרדה מהמחלקה לגרפיקה, ואף זכה בפרס ישראל.

פעם, בהפסקה של משחק כדורעף, ביקשתי ממיכה שיסביר לי מה זה אמנות קונספטואלית. הוא לקח ענף קטן ועשה סימן בחול ואמר: "בשבילכם זה חריץ בחול. בשביל האמן המושגי זה סימן על כדור הארץ…"

החול ממשיך להעסיק אותו עד היום.

[הערה: מכאן עד סוף הרשימה אני משבץ עבודות של אבנר מהתערוכה אני כבר הייתי במוזיאון ישראל, שם נערכה השיחה.]

כאן אני חוזר לאחור ומספר על היום הראשון שפגשתי את אבנר.

ביום הראשון שלי בלימודים, ואני בן 15 וחצי בערך, אבנר (שהיה בן 16 וחצי) הגיע קצת באיחור והיה מרוט, קרוע ומלוכלך.

"מה קרה?" שאלנו אותו. ואבנר הסביר:

"קורה לך לפעמים שאתה הולך מול מישהו ומנסה לפנות את הדרך וזז שמאלה ואז גם ההוא זז לשם, ואז אתה פונה ימינה ובדיוק גם הוא זז לשם..?"

"כן", הייתה התשובה. "מכירים את הסיטואציה".

אז אבנר אמר: "אז לי זה קרה היום עם אוטובוס".

וכאן נכנס ההומור לתמונה.

גם בילדותי בכרכור סיפרנו בדיחות והתלוצצנו, אבל ההומור לא היה גורם עיקרי במעמד החברתי.

בבצלאל – בעיקר בזכותו של יוסי שטרן המורה לאיור ובזכות כמה תלמידים בראשותו של אבנר – הומור היה כרטיס הכניסה לחבורה, ולימים הפך מוסד חשוב בחבורה שלנו, שהתגבשה סביב הגרעין של בוגרי בצלאל.

במפגשים של החברים עלו יותר סיפורים מצחיקים מאשר שיחות על אמנות.

יצחק קרונזון, שמת לא מזמן, שהיה בעלה של זיוה שישא שלמדה איתנו, היה מגדולי מספרי הסיפורים. לשמחתנו קובצו סיפוריו בכמה ספרים. מאיירים רבים בהיסטוריה עסקו בסאטירה, וזה מה שהביא אותנו לייסד את דבר אחר, מוסף סאטירי בעיתונות המודפסת, שפעל 22 שנה, שאבנר היה אחד הכותבים בו.

היום לחלק מאנשי האמנות, כמו לאנשי הספרות, קשה לראות יוצרים שההומור מוביל את היצירות שלהם. אני מזכיר את זה הרבה כשאני כותב על הספרות האנגלית. במאות ה-17 וה-18 זה היה שונה, כאשר סופרים כמו לורנס סטרן, אלכסנדר פופ, טוביאס סמולט וג'ונתן סוויפט, שהובילו את הספרות, היו כולם אנשי הומור מובהקים.

כל זה היה ניסיון קצת מגושם להסביר למה אבנר כץ לא נכנס כמעט עד מותו לרשימת האמנים החשובים בישראל, והעיקר, כמעט שלא נחשב ל"אמן של אספנים", ולכן גם לא נחשב ל"אמן של מוזיאונים", וזה כאשר כמעט כל האמנים הידועים והמצליחים לא מסתירים את הערכתם ואפילו הערצתם לעבודות שלו.

ניסיתי לבדוק את המקום של בצלאל של זמננו בתהליך הזה. נדמה לי שהדבר הזה השתנה לגמרי כאשר בבצלאל נפתחה מגמה לאמנות לצד עוד מחלקות מקצועיות.

אבל כדי להדגיש את הדרכים המוזרות שבהן השפיעו מורים שונים על מי שלמד אמנות, אביא כאן את הטקסט שכתב פעם מיכה אולמן על ירוחם שכטר:

אסור לשכוח ששלושתנו, אבנר מיכה ואני, היינו גם מורים. אבנר התמיד בזה עד מותו. כמי שעמד בראש המחלקה ללימודי האמנות באוניברסיטת חיפה, אבנר העמיד דורות של סטודנטים שהפכו לאמנים טובים, וגם דאג להביא מורים מהשורה הראשונה.

גם כמורה ההומור המצוין היה חלק מהשיח שלו.

מדי פעם הייתי מגיע לביקורת עבודות, גם באוניברסיטה וגם בויצ"ו חיפה, ופעם שמעתי אותו מעביר ביקורת על ציור:

"בכדורגל", כך אמר אבנר, "אנחנו מכירים את היחסים בין הבועט והשוער בפנדל. השוער חושב: 'הוא בטח חושב שאני חושב שהוא יבעט שמאלה, אז אני אזנק ימינה'… והבועט חושב: 'הוא בטח חושב שבגלל שהוא חושב שאני אבעט ימינה אני אבעט שמאלה'… וככה זה ממשיך. אבל בכדורגל", המשיך אבנר, "יש בסוף בעיטה. כאן בציור אני רואה את כל השיקולים האלה, רק את הבעיטה אני לא רואה…"

באחת השיחות על אבנר בגלריה זוזו דיברתי על כך שהוא התרכך ככל שהזדקן.

בפעם האחרונה כשבאתי לבקשתו לויצ"ו חיפה לביקורת על עבודות הגמר באיור, התפלאתי שהביקורת של אבנר הייתה רכה וסלחנית במיוחד.

הדרך שלו למצוא בכל עבודה משהו חיובי הייתה על גבול הגאונות, והכול היה אמיתי בלי טיפה של זיוף.

במפגש במוזיאון סיפרתי סיפורים רבים שהיו בגדר אנקדוטות הומוריסטיות של אבנר, שמהן אפשר ללמוד על דרך המחשבה והציור שלו.

סיפרתי בין השאר שכאשר שנינו שירתנו בצבא, הבסיס של שנינו היה צריפין, ולפעמים בערב היינו מתחמקים והולכים יחד לקולנוע שפעל שם.

אבנר אהב סרטי פעולה, אבל במקום להתייחס לעלילה העיקרית ולגיבורים הוא היה מתרכז באחרון הסטטיסטים ואומר לי:

"תראה את ההוא ששוכב שם מת בקצה הפריים, זאת העבודה שלו. הוא חוזר בערב הביתה ומספר בגאווה לאישה ולילדים איזה מת נפלא הוא היה, ואפילו הבמאי אמר שהוא מת מצוין…"

מכל הצופים בעולם אבנר היה היחיד שהמת הזה היה הגיבור שלו. הוא היחיד שראה אותו.

מי שמתעמק בעבודות של אבנר רואה שהוא משקיע ידע ועבודה בכל דמות, גם אם היא "בשוליים". אבל אצל אבנר אין כמעט שוליים.

אבנר אהב לספר שביום שבו קיבל את תעודת הגמר בבצלאל אמר לו יעקב שטיינהרט, המורה האהוב עלינו: "אנחנו לימדנו אתכם דברים רבים בארבע השנים האלה, והתפקיד שלכם כעת הוא לשכוח הכול".

את המדרגות שעולות לסטודיו שלו אבנר כינה "מדרגות השכחה". "כשאני עולה בבוקר לסטודיו", היה אבנר אומר, "בכל מדרגה אני שוכח משהו, עד שאני מגיע לסטודיו ושוכח הכול".

אבל החיבור בין השכחה הזאת, נקרא לה "השכחה האינטלקטואלית", לבין אוסף הזיכרונות שמילאו אותו עוד מילדותו ברמת רחל ומהנופים של אז, הם אחד המפתחות להבנת האמנות הנפלאה שלו.

אני מפסיק כאן ומתנצל בפני רבים מחבריי על השטחיות שבה לוקה הרשומה הזאת. אבל אני יודע שאם הייתי ממשיך ומפרט זה היה עוד יותר שטחי.

ולסיום: כיתה א' בבצלאל – החברים מרימים את אבנר:

…ומורידים אותי. אני הפרצוף מצד ימין למטה.