כרזות ברכבת התחתית

בימים אלה, כשאני רואה מה קורה בתל אביב, שנזכרה שהיא זקוקה לרכבת תחתית ומצליחה לעשות את זה עם מקסימום פגיעה בתושבי העיר, בחרתי להעלות רשומה שתעסוק בפרסומים של הרכבת התחתית בלונדון, שכזכור לכם מכונה "הטיוב".

כבר ב-1844 נחפרה בלונדון המנהרה הראשונה לרכבת.

אבל הזמן הרשמי המקובל, שבו נאמר שהרכבת התחתית בלונדון התחילה לפעול הוא שנת 1863.

מיותר לומר שהמוסד הזה הוא המוסד המזוהה ביותר עם העיר. ולראיה, הצליחו להכניס אותו גם לארמון בקינגהאם.

הצילום הזה הביא לגל שמועות על פיהן יש מנהרה שמחברת את ארמון בקינגהאם לתחנת צ'רינג-קרוס. שמועות שיש טוענים שהופצו על ידי היחצ"נים של הטיוב.

כמות הפוסטרים שנועדו לפרסם או להנחות בכל מה שקשור לטיוב היא עצומה, וחלק מהפוסטרים, בעיקר הראשונים, נחשקים מאוד על ידי אספנים. פוסטרים מודפסים מהעבר נמכרים באלפי ליש"ט.

אם היית מעצב בתחילת המאה ה-20 והזמינו ממך פוסטר לטיוב, זה היה נכנס מיד לקורות החיים שלך.

ברשומה הקודמת, על שני מעצבים שעיצבו כרזות מלחמה, הראיתי את הכרזה הזאת של אלפרד ליט:

ואת הכרזה הנפלאה הזאת של פוגאס:

מאחר שחלק מהפוסטרים נתלו במנהרות של הטיוב, פוסטרים רבים נועדו לעודד את הנוסעים להגיע לאזורים שונים, שנחשבו אז לאזורים מרוחקים. אפשר לומר שמדובר למעשה בפוסטרים לעידוד תיירות.

הנה פוסטר של מאייר לא ידוע, שעודד בעבר הדי רחוק את תושבי מרכז לונדון להיות תיירים בשכונת גולדרז גרין, שאז הייתה פרבר ירוק ונחשק:

היום גולדרז גרין נחשבת כמעט למרכז, ואם מישהו היה רוצה לפרסם היום פוסטר תיירותי על השכונה, היה מופיע בפוסטר בית כנסת או מקווה.

הפוסטרים של הטיוב נחשבו למשהו שהיה מזוהה עם "תרבות", ורשויות התחבורה בלונדון פנו לאמנים ידועים כדי לעצב אותם.

הנה פוסטר שעיצב מאן ריי, שמבוסס על הדמיון בין הסמל של הטיוב לכוכב שבתאי עם הטבעות:

דייוויד בות, אמן אירי ידוע, נתבקש לעצב את הכרזה שמזמינה את הציבור להגיע לתחנת פימליקו כדי לבקר בגלריה טייט.

הכוונה כמובן לטייט הישן, שהיום הוא טייט בריטן. זאת אחת הכרזות האהובות ביותר על האספנים.

הפנייה הייתה למעצבים מכל העולם (המערבי כמובן).

אחד המעצבים שעיצב 140 (!) פוסטרים לטיוב היה אמן אמריקאי בשם אדוארד מקנייט קאופר (1954-1890), צייר, מאייר ומעצב במה, שהוכשר בקליפורניה אבל חי כמעט כל חייו באנגליה.

קאופר מייצג קו אופייני בעיצוב הגרפי ששלט במערב אחרי מלחמת העולם השנייה. גם אנחנו כשלמדנו בבצלאל היינו מושפעים מהקו הזה, שהמרכיבים שלו היו: פרספקטיבה מוגזמת – כמו בפוסטר הזה של קאופר שמדבר על השעות הנוחות לנסיעה:

וקומפוזיציה קולאז'ית – כמו בפוסטר הזה, שגם הוא של קאופר:

נדמה לי שגם כאן מנסים לשכנע אתכם לתכנן את הנסיעות.

…או זה, שבו ניסה קאופר להעביר לכם עוצמה:

מקווה שהבנתם שאני לא מעריץ גדול של העיצוב התקופתי הזה.

והנה עוד מאייר שהביא לפוסטרים של הטיוב אווירה מסוגננת. הפעם מאייר אנגלי שאפשר למקם אותו בין ה"אר-נובו" ל"אר-דקו". מדובר בפרדריק צ'רלס הריק ( (1970-1887). הנה ארבעה פוסטרים שלו:

היו פוסטרים רבים שהראו באופן גרפי את נקודות התיירות העיקריות בלונדון. כמו הפוסטר הזה למשל:

הוא נחשב לאחד הפוסטרים האהובים של הטיוב. אייר אותו טום אקרסלי (1914-1997). אקרסלי היה מעצב ומורה אגדי. ב-1954 הוא הקים את המחלקה לעיצוב גרפי בבית הספר להדפסים של לונדון, שאחד מתלמידיו הידועים היה ראלף סטדמן. גם חברי אבנר כץ למד שם.

נושא אהוב על יוזמי הפוסטרים של הטיוב היה כמובן גן החיות. כמעט כל מאיירי החיות האנגלים, והיו רבים כאלה, נתבקשו לאייר פוסטרים עם חיות. הנה כמה מהם:

הפוסטר האחרון של הטיגריס מביא אותי לדמות המרכזית של הרשומה הזאת, אברם גמז (1996-1914).

אברם גמז היה השם שריחף מעל ראשנו כשלמדנו בבצלאל בשנות ה-50.

הוא נולד יום אחרי שהתחילה מלחמת העולם הראשונה למשפחת מהגרים בשכונת וייטצ'אפל. בגיל 16 התקבל ללימודי אמנות בסנט מרטינס, אבל לפי דבריו התאכזב מרמת ההוראה ועזב אחרי שני סמסטרים.

בגיל 18 התחיל לעבוד בסטודיו לעיצוב גרפי, ולדבריו שם באמת למד עיצוב, ובגיל די צעיר הפך למעצב מבוקש, שהתפרסם בעיקר בפוסטרים שלו.

במלחמת העולם השנייה גמז התגייס לצבא, אבל אחרי זמן מה שוחרר כדי להכין פוסטרים שעסקו בגיוס, הדרכה ועידוד האוכלוסייה. הוא עיצב כמאה פוסטרים בזמן המלחמה ולימים הוציא אותם בספר הזה:

אחד מהפוסטרים שנועדו לשכנע נשים להתגייס ל A.T.S היה זה, שכונה "הפצצה הבלונדינית":

הרשויות חששו שהדמות הזוהרת תעודד נשים להתגייס מהסיבות הלא נכונות.

החליפו אותו הפוסטרים האלה:

עליהם אמר צ'רצ'יל שהם יותר מדי סובייטיים.

הנה פוסטר של גמז שנועדו לעודד את תושבי הערים במלחמה לגדל בעצמם את האוכל שלהם:

כשאני מסתכל בפוסטר הזה נדמה לי שהוא צויר בבצלאל בימים שלמדנו שם בשנות ה-50.

הנה פוסטר של גמז, מאלו שנועדו למנוע פטפוט בזמן מלחמה:

והנה פוסטר אופייני לעודד משתחררים ללמוד מקצוע:

הנה שני פוסטרים שלו לטיוב:

גמז גם עיצב את הסמל של "הפסטיבל של בריטניה" ב-1951:

לדעתי לא העבודה הכי מבריקה שלו.

כשהוקמה מדינת ישראל, גמז, הציוני הנלהב, עיצב כמה כרזות.

הנה הכרזה המפורסמת שלו לתערוכת "כיבוש השממה", שהפכה לסמל התערוכה:

והנה כרזת תיירות של BEA:

בגלל הכרזות האלו אברם גמז היה השם הכי לוהט אצלנו בבצלאל. כמה מבוגרי בצלאל נסעו ללונדון לפגוש אותו, ובמיוחד ידוע הקשר של דני רייזינגר, אולי גדול המעצבים הישראלים של זמננו, שגמז היה ממש מנטור שלו.

אבל אם אתם שואלים לדעתי, דני כיוצר היה מעניין יותר מגמז האגדי.

הנה לסיום כמה עבודות של דני רייזינגר שהלך לעולמו ב-2019:

ואסיים בשתי עבודות מעניינות: מפות אברים בגוף האדם המבוססות על האיקונוגרפיות של המפה של הטיוב:

כאן תוכלו לראות עוד כרזות רבות מהרכבת התחתית.