חמישה אחים סינים והמילה האהובה

אני מניח שגם אתם שמתם לב שהיום הכול רוצים לדרג מי הכי ומי פחות הכי, כדי שיהיה אפשר להודיע על כך בדרמטיות: והזוכה הוא… והזוכה היא… והזוכה הוא… והזוכה היא……..

ולאחרונה החלו מדרגים גם מילים. כלומר, איזו מילה הייתה הכי פופולארית השנה?

אז כדי לא להישאר מאחור, בחרתי גם אני במילה שהיא "הכי". אבל אצלי מדובר במילה שהיא הכי אהובה על מבקרי הספרות. והמילה היא…..

…..

…..

…..

…..

…..

…..

….:

אבל

 

כמו כאן למשל:

הרומן החדש הנפלא של מריאנו בן ירוק מציב מראה שבורה מאחורי העורף של השמאל הישראלי ועל ידי כך מגחך את המיתוס הישן שמדובר בשור מועד.

אבל

לקראת סופו הוא גולש אל הקיטש הסכריני ועל ידי כך המראה מתנפצת לרסיסים סטריאוטיפיים, שזה ממש דרעק.

גם אם אתם, כמוני, קוראים רק את שורות הפתיחה המודגשות של הביקורות, כבר שם תמצאו את האבל הזה. הנה עוד דוגמה:

הרומן של אסתר בן אסתי הוא מהודק באופן מעורר השתאות

אבל

עורך טוב היה מקצר אותו לכדי 20 אחוז.

לאמור, אי אפשר לכתוב משהו מרושע בלי לשבח קודם באיזה חצי עמוד.

*

לאחר שאמרתי את זה, נעבור לספר שהוא עיקר הרשומה:

וקודם כל למְחברת:

קלייר האצ'ט בישופ (1993-1899).

נתקלתי בה לראשונה לפני שנים אחדות, דווקא בגלל ספר פחות ידוע שלה, כשחיפשתי ספרי ילדים שנכתבו על תקופת השואה על ידי סופרים לא יהודים, והגעתי לספר הזה:

זהו סיפור שמבוסס על מקרה שהיה, שבמרכזו ילדים יהודים שמגיעים לבית ספר קתולי בצרפת כדי לברוח מאימת הנאצים. עשרים ילדי בית הספר מסכימים להגן עליהם כשהם מסכנים את חייהם.

כך הגעתי לאישה המופלאה הזאת, שהייתה קתולית אדוקה והקדישה חלק גדול מחייה למלחמה באנטישמיות ולקשר בין הקתולים ליהודים. כשהייתה בת 77 נבחרה לנשיאה של המועצה הבינלאומית של נוצרים ויהודים.

קלייר האצ'ט נולדה בשוויצריה, גדלה בצרפת ולמדה בסורבון.

במשפחה שלה נהגו לספר סיפורים מדי יום, וכבר בגיל צעיר התחילה לכתוב לילדים וכתבה 24 סיפורים לילדים.

בשנת 1924 הקימה את ספריית הילדים הראשונה בצרפת וניהלה אותה. כשנישאה לפסנתרן האמריקאי פרנק בישופ, עברה לניו יורק ושם עבדה ארבע שנים בספרייה הציבורית של ניו יורק. גם שם פעלה לקירוב לבבות בין קתולים ליהודים.

ואז גיליתי שבספרייה שלי יש ספר שאני אוהב:

בהזדמנות אדבר על הספר הזה, כשאכתוב רשומה על המאייר רוברט מקלוסקי.

בשנת 1938 כתבה האצ'ט-בישופ את הספר חמישה אחים סינים, על פי אגדה סינית עשרת האחים.

הנה העלילה בקיצור:

בסין הקיסרית של שושלת צ'ינג, היו חמישה אחים שכולם היו זהים במראה אבל לכל אחד מהם הייתה תכונה מופלאה:

האח הראשון היה יכול לבלוע את הים.

לשני היה צוואר מברזל.

השלישי היה יכול למתוח ולהאריך את רגליו.

הרביעי היה חסין מפני שריפה.

והחמישי היה יכול לעצור את נשימתו לזמן בלתי מוגבל.

הם גרו עם אימם ליד הים.

והתפרנסו מהדגים שהאח הראשון היה מביא כשהיה בולע את הים.

יום אחד, בגלל הדייג, האשימו את האח הראשון באיזו האשמה ודנו אותו למוות בעריפת ראש.

השופט הרשה לו לנסוע הביתה כדי להיפרד מאימו, אבל הוא לא חזר אלא אחיו השני שנראה בדיוק כמוהו, זה עם צוואר הברזל, וכמובן שהתליין לא היה יכול לערוף את ראשו.

ואז דנו אותו לטביעה ובמקומו הגיע זה שיכול להאריך את רגליו.

וככה, כמו שאתם מבינים, הגיעו גם השניים האחרים; והנאשם שלא היה אפשר להורגו שוחרר לשמחת כולם ולשמחתנו אנו הקוראים.

האיורים המצוינים נעשו על ידי האיש הזה:

שמו קורט ויזֶה (1974-1887).

ויזה היה מאייר גרמני בן גילו של ולטר טרייר (מבוגר ממנו בשלוש שנים) אבל רוב חייו לא חי בגרמניה.

במלחמת העולם הראשונה היה בשבי הבריטי ולאחר ששוחרר עבר לגור בברזיל ואחר כך בארצות הברית.

הוא היה ידוע כמאייר של בעלי חיים.

ההצלחה הגדולה שלו הייתה כשאייר איורים לבמבי בתרגום לאנגלית:

ויזה נחשב לאחד המאיירים המצליחים והפוריים בזמנו. הוא אייר מעל 300 ספרים, וחוקרי האיור רואים בו את אחד המאיירים שהעבירו את האיור האירופאי לארצות הברית.

כשהיה צעיר חי ויזה כמה שנים בסין, שם עבד כרוכל, ואולי בגלל זה הוא נתבקש לאייר את חמשת האחים.

הספר הזה התקבל בהתלהבות. בארצות הברית הוא נמצא ברשימת 100 הספרים האהובים של כל הזמנים, והמבקרים טענו שההצלחה קשורה לאיורים לא פחות מאשר לטקסט.

אבל

כבר כשיצא אמרו רבים "ספר נפלא, אבל…"

אבל מה? אתם שואלים.

אז התשובה נחלקת לשניים:

1 – מוות זה לא נושא ראוי לספר ילדים.

2 – זהו ספר גזעני.

למה זה גזעני? – כי הדמויות הן סטריאוטיפיות, אמרו המבקרים. וזה נאמר בגלל שכל החמישה דומים בדיוק זה לזה, כלומר זה מרמז שכל הסינים נראים אותו דבר…

ממש ככה אמרו המבקרים.

והיו גם מי שאמרו:

מה זה חמישה אחים שנראים אותו דבר? אין דבר כזה.

ומי שיטרח ויבדוק את הוויכוח על הספר הזה ימצא שחלק מהמגינים על הספר פשפשו ומצאו שיש באיזה מקום חמישייה של אחים זהים.

לאיזו רמה של טיפשות יכול להגיע דיון בספר ילדים.

מסתבר שכאשר רוצים לבקר בוחנים את העלילות הפנטסטיות והדמיוניות בכלים ריאליסטיים:

• איך יכול להיות שסבתא נשארה בחיים לאחר שהזאב אכל אותה?
• איך הנסיכה התעוררה אחרי שישנה מאה שנה? נו, באמת…
• ואווז יכול לעוף כשילד – גם אם גמד – יושב עליו? נו, באמת…

מי שחיפש עוד הוכחות שוויזה הוא גזען מצא שהוא אייר גם את הספר הזה:

לקורט ויזה היה עוד ספר שפרסם אותו. מדובר בספר הזה:

בו מסופר על ברווז סיני שחי עם משפחתו הענפה על סירה בנהר היאנגצה. זה ספר שהוא כתב עם הסופרת מרג'ורי פלאק, ספר שנחל הצלחה גדולה והפך גם לסרט.

הנה כמה איורים מהספר הזה:

וכדי להראות את הייחוד של ויזה גם כמי שכתב ואייר ספרים על כל מקום בגלובוס שם ביקר, וגם כמי שעשה איורים מאוד אירופאיים דווקא באמריקה, הנה עוד ספרים ואיורים שלו:

כשמת קורט ויזה ב-29 במאי 1974, הניו יורק טיימס הקדיש לו רשימה קצרה ובה הביא שמות של כמה מספריו:

מקל הדיו הסיני

לינג ולוֹ

קארו וקנגורו

אלה הפילה

נקמת הארנבים

דג באוויר

הכלב, השועל והפשפשים

חג פסחא שמח

החזיר וצילו

ארנבי הקרקס

גנב בעליית הגג

אבל

אף מילה על חמישה אחים סינים.