פעם, כשרבין היה שר ביטחון ושמע שפרצה אינתיפאדה, הוא אמר שצריך לשבור להם את הידיים והרגליים והוסיף: ממכות לא מתים.
עשיתי אז בדבר אחר עמוד כזה:
רבין כתב לעורכת חנה זמר שהוא מבטל את המנוי על עיתון דבר.
הוא רק שכח לחתום שוב על המנוי לאחר שכמה שבועות קודם הוא ביטל את המנוי לעיתון בגלל הקריקטורה הזאת של מושיק לין שהתפרסמה בדבר:
הפורטרט שעשיתי היה תגובה סאטירית כמובן, אבל מעטים יכנו אותו קריקטורה.
גם כשרבין נרצח, ובדבר אחר פרסמנו דבר כזה –
אף אחד לא אמר שזאת קריקטורה.
בעבר הרחוק, לפני כתשע שנים, פרסמתי באתר שלי רשומה שקראתי לה אז על הדרך גם קצת קריקטוריסט. סיפרתי שם שאת הדרך שלי כמאייר בעיתונות התחלתי בזכות ספר קריקטורות שפרסמנו אריק קרמן ואני אחרי מלחמת ששת הימים:
אז למה אני לא מסוגל להיות קריקטוריסט?
כי הדבר הראשון שנחוץ לקריקטוריסט הוא “סגנון” ויש מי שיקרא לזה “טכניקה” ו/או “שפה”.
והדבר השני, שיהיה לו מלאי של פרצופים של בנט, של נתניהו, של ביידן, של טראמפ, של ליברמן ושל אבאס שאותם יוכל למחזר בכל איור. ולי, כמו שאני מקפיד לספר, אין את הכלים האלה.
אני סבור שמי שעוסק בסאטירה חזותית רשאי ואפילו חייב להשתמש בסגנונות ובשפות ובוודאי בטכניקות שיתאימו להביא לכלל ביטוי הכי מדויק את הרעיון החזותי.
לעיתים כשאני מספר על דבר אחר אני מדגיש שלא שיבצנו שם “קריקטורות” אלא איורים סאטיריים, שכל אחד מהם נעשה בסגנון ובשפה שיהלמו את תוכנו.
בארכיון שלי יש איורים רבים כאלה. חלקם ליוו טקסטים ובמובן זה הם אכן איורים.
והיו רבים, כמו השניים בפתיחת הרשומה הזאת, שעמדו בזכות עצמם.
אגב, גם בטקסטים היו בדבר אחר שפות וסגנונות רבים. אבל ברשומה הזאת אני עוסק בסאטירה החזותית, שאת רובה עשיתי אני.
לפעמים, כדי לתת לאיור תוקף של “אמת עיתונאית” השתמשנו בדבר אחר בצילומים שהפכתי לאיורים סאטיריים.
בעבר העליתי רשומה תחת השם: דבר אחר לפני היות הפוטושופ. הנה כמה איורים מתוכה:
לפעמים בחרתי במחווה לאמן, כמו במקרה הזה, שעסק ברצח שביצע גולדשטיין. בחרתי כאן להציג את זה דרך איור בסגנון שאגאל:
ולפעמים גם בסגנון של איור לספר ילדים, למשל חנה’לה ושמלת השבת:
גם האיור הבא הוא לכאורה קריקטורה, שהגיבה על כמות ההרוגים בתאונות דרכים. כאן בחרתי בסוג איור כמו שהיו בספרים של פעם, גישה שמושפעת מסגנונו של גלן בקסטר.
בסגנון הזה עשיתי איורים רבים, כמו זה:
והנה משהו שנלקח מספרי הזיכרונות של ילדותנו:
או ממודעות אבל:
מדי פעם, בעיקר בחגים, הייתי מעלה איור (קריקטורה?) שנעשה בטכניקה דמוית חיתוכי עץ, שהייתה אהובה במיוחד על עורכי המוספים הספרותיים בחגים:
היה גם שימוש ב”רדי מייד”, כלומר איורים חסרי זכויות, כמו החזיר הזה:
והיו כמובן איורים רבים שהתחזו למודעות פרסום:
והיו כמובן איורים שנראו כמו קריקטורות, אבל לא נשמר בהן סגנון או “כתב יד” אחיד:
ולסיום עוד איורים מדבר אחר, כדי להדגים טכניקות וסגנונות שונים.
(לצערי אני לא תמיד זוכר לאיזה נושא או תגובה עשיתי כל אחד מהם).
נפלא! ראיתי שם את רלף סטדמן,יוזף לאדה ואפילו את דודו גבע.אפשר לחשוב שאלה כמה מאיירים,לא רק אחד שעשה את כל אלה.