הכבשה השחורה של משפחת דויל

למרות שבעבר העליתי רשומה על הספר הזה, הגיע הזמן לספר עליו שוב:

וזה רק בגלל האהבה המיוחדת שיש לי לאיש הזה ולעבודותיו:

וגם לספר המצוין הזה שיצא 84 שנים לאחר מותו.

מדובר בצ'רלס אלטאמונט דויל (1893-1832). הוא נולד למשפחת דויל המפורסמת, משפחה של מאיירים. אביו היה ג'ון דויל (1868-1797), מאייר ממוצא אירי. אחיו היו ג'יימס ויליאם אדמונד דויל (1892-1822) וריצ'רד דויל (1883-1824).

למרות שכבר כילד גילה צ'רלס כישרון ציור נדיר, במשפחה חשבו שהוא מפריע להם להיות מקובלים במה שנחשב "החברה הלונדונית". אז הוא עזב את לונדון ונחת באדינבורו והפך להיות שרטט ומודד במשרד העבודה.

כשהיה בן 23 התחתן עם מרי ונולדו להם עשרה ילדים. במקום אחר טוענים שרק תשעה ילדים, שמהם שרדו שבעה.

על בכור הבנים עוד תשמעו. קוראים לו ארתור קונן דויל,

מי שהביא לעולם את גדול הבלשים.

צ'רלס ניסה זמן מה גם להתפרנס מאיור בספרים. הוא אייר כמה ספרים קלאסיים, ביניהם: רובינזון קרוזו ודון קישוט,

אבל חוסר הביטחון שלו בחברה גרם לו לדיכאון קשה והוא ברח מהחברה לכיוון האלכוהול. ב-1876 פוטר ממשרתו במשרד העבודה ולאחר חמש שנים בבית שלחה אותו משפחתו ל"בית בליירנו", מה שכונה "בית לג'נטלמנים חסרי רוח", גרסה רכה של "בית משוגעים".

לאחר שניסה לברוח משם העבירו אותו ל"סאניסייד", שזה כבר היה ממש מקלט ממלכתי למטורפים. שם בסאניסייד, שֵם די אירוני לבית משוגעים, החמיר הדיכאון שלו והחלו אצלו התקפי אפילפסיה.

הוא המשיך לצייר כל העת ששהה במוסדות האלה.

זוהי אשתו מרי, ברישום של אחיו ריצ'רד:

והנה איור של צ'רלס עצמו, בו הוא מתאר את אהבתו למרי:

מרי, שנשארה לבד בבית עם שבעה ילדים, הכניסה הביתה דייר, רופא בשם דוקטור בריאן צ'רלס וולר.

הילד ארתור, שעדיין לא נשא את השם קונן, ראה בוולר מעין אבא, ובהמלצתו נרשם ללימודי רפואה, שם למד אצל דוקטור ג'ו בל, המורה בעל המוח החריף, שלפי דעת החוקרים היה אבטיפוס של שרלוק הולמס.

צ'רלס ישב בכלא שנקרא "בית משוגעים" ומילא דפים רבים באיורים. מדי פעם שלח למשפחתו את האיורים כדי להוכיח להם שהוא שפוי. הנה כמה מהם:

בשנת 1888, כשארתור כתב את חקירה בשני, הספר הראשון בסדרת סיפורי שרלוק הולמס, הוא הציע לאביו להכין איורים לסיפור. ואכן צ'רלס, שמרוב אושר שכח לבקש מארתור שישחרר אותו מהמוסד, הכין כמה איורים לסיפור. הנה אחד מהם:

את שרלוק הולמס (במרכז) צייר דויל כנראה בדמות עצמו:

צ'רלס הכין שישה איורים, אבל כידוע המאייר הידוע של שרלוק הולמס שקבע את דמותו לא היה צ'רלס אלא סידני פייג'ט. אבל הציורים של צ'רלס הם היום טרף לעדת הפרשנים של סיפורי שרלוק הולמס.

בשנת 1917, כ-30 שנה לאחר שהתחיל לכתוב את שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את הסיפור האחרון קידתו האחרונה, שם הוא הנציח את שמו האמצעי של אביו, אלטאמונט, שם שהבלש מאמץ לעצמו…

מהזמן שבו צ'רלס צייר את האיורים לבנו ועד מותו ב-1893, עברו עליו חמש שנים קשות, בהן ישב בסאניסייד, שם הוא המשיך לצייר.

מכיוון שהמשפחה לא גילתה עניין גדול באיורים שלו, אין פלא שהיומן הנפלא שלו לא נכנס לירושות המשפחתיות והתגלה רק ב-1977.

כדי לא להוציא ממש רע את הבן המפורסם, אז ב-1924, כשהיה כבר בעל תואר "סר", הציג ארתור קונן דויל תערוכת עבודות של אביו.

כשהתגלה היומן הנפלא, הוא הגיע לידיו של מייקל בייקר, מפיק תכניות דוקומנטריות ב ITV, שהבין מיד שיש פה פרשה בלשית ברוחו של שרלוק הולמס. בייקר יצא מיד לפתור את התעלומה, שלה הוא קרא "התעלומה המסתורית האחרונה של קונן דויל".

את התוצאה אפשר לראות בספר הנפלא הזה שראיתם בראש הרשומה.

בייקר ניסה לפענח את עולם הדימויים העשיר של דויל, את אהבתו לחי ולצומח, כמו בציור הזה שבו פייה מצילה פרפר ממי שמנסה לצוד אותו:

השיגעון שלו לשלב טקסטים והומור לשוני בציורים (בעניין זה הוא מושפע כנראה מיאיר גרבוז, למרות שבניגוד לגרבוז אצל דויל קודם קיים הציור ואז הוא כותב הערה על מה שצייר. זה בעצם יותר דומה למה שאני עושה).

מאוחר יותר טענו חוקרים שיש פה כמובן השפעה ברורה של ויליאם בלייק. איך לא. (גם בלייק, כמו שאתם זוכרים, נחשב בעיני רבים לא שפוי במיוחד, בין השאר כיוון שטען שכל מה שהוא כותב ומצייר מגיע אליו דרך רוחו של אחיו המת).

מאחר שמוצאו של דויל הוא מאירלנד, לא תופתעו שהוא הרבה לצייר פיות ושדונים (אחיו ריצ'רד נחשב לצייר הפיות המובהק ביותר של התקופה הוויקטוריאנית).

מי שמחפש קשר בין פיות לשיגעון יגיע מהר מאוד לדמות אחרת ששווה רשומה (בעתיד), ריצרד דאד (Dadd), שהיה מבוגר מדויל ב-15 שנה וישב גם הוא באותו זמן בבית משוגעים (אחר), וזה לאחר שרצח את אביו (היו לו כנראה נסיבות מקלות, כי לדעתו אביו היה שד סמוי). הנה ציור אחד של דאד:

כתבתי שדויל אהב לצייר חיות, אבל מאחר שהוא הזדהה עם נקודת המבט של הפיות והשדונים הזעירים, ברוב המקרים בהם הוא צייר ציפורים או סנאים, הוא עשה אותם מפחידים ומאיימים.

והנה עוד כמה רישומים מהיומן. תרגמתי חלק מהטקסטים, שנכתבו כמובן בכתב ידו:

היומן מעיד על דויל שהיה עסוק לא מעט במפגש עם המוות.

בשנת 1893 אכן נערכה הפגישה הזאת ודויל הלך לעולמו.

דויל לא היה צייר אלא מאייר, ותקופה מסוימת אייר ספרים. אבל מה שצייר בשנים האלה במוסד לא היו איורים במובן הרגיל של המילה. ולי כמאייר מסקרן מאוד סוג היצירה הזה.

מאוד הייתי רוצה לקנות לכל החברים שלי את המסמך הנפלא הזה של אדם שנלחם בעזרת הציור על שפיותו, אבל יש לי יותר חברים מכסף.

לכן אני מציע לכל מי שרוצה לחפש את הספר הזה במקומות הנכונים באינטרנט.

בנו ארתור קונן דויל שיפר את דעתו על אביו לאחר שזה מת ובזיכרונות הוא כותב בין השאר: ".. הוא היה מלא בטרגדיה של כוחות וכישרונות שלא התפתחו. כמו לכולנו, היו לו את החולשות שלו, אבל היו לו כמה סגולות יוצאות דופן ובולטות מאוד…"

לתערוכה שערך ארתור לאביו ב-1924 הגיע גם ג'ורג' ברנרד שו, ששיבח מאד את היצירות.

והנה עוד כמה עבודות שלו: