בילדותי, כשקראתי את ספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, אהבתי מאוד את הסיפור הזה:
מעניין שדרויאנוב הזכיר שמדובר ברופא מסוים, דוקטור סאנטור, שכנראה נחשב לרופא בעל עין בוחנת (כפי שהוא עצמו אמר).
לימים, כשקראתי את הביוגרפיה של ארתור קונן דויל, ראיתי שהוא מבסס את יכולת ההתבוננות והסקת המסקנות של שרלוק הולמס על המורה שלו לרפואה בסקוטלנד, דוקטור ג'וזף בל:
והוא מספר על בל את אותו סיפור שדרויאנוב מייחס לסאנטור…
דויל אומנם לא מזכיר את אדגר אלן פו כאביו הרוחני של שרלוק הולמס, אבל רוב החוקרים מצביעים על דופין, גיבור הסיפור הרציחות ברחוב מורג של פו, כדמות הספרותית הראשונה בעלת התכונה הזאת של ההתבוננות והסקת מסקנות.
הנה הקטע מהסיפור, בעיבוד וקיצור שלי לנוחות הקריאה:
לילה אחד הלכנו ליד "פלה-רויאל" והיינו שקועים במחשבות ולא דיברנו כרבע שעה. ופתאום אמר דופין:
"הוא נמוך מאוד ואכן הוא מתאים יותר לתיאטרון ואריטה".
"נכון", אמרתי, ולא הרגשתי שזה היה ממש מה שחשבתי.
"דופין", אמרתי מופתע, "אני לא מאמין שידעת שחשבתי על…" כאן הפסקתי, כדי להיות בטוח שהוא אכן התכוון למי שאני התכוונתי.
"התכוונת לשנטילי", אמר דופין, "וחשבת שבתור שחקן נמוך הוא לא מתאים לשחק בטרגדיה".
וזה היה ממש נכון. שנטילי היה רצען לשעבר, שנדבק בחיידק הבמה וניסה את כוחו במחזה בעל אופי טראגי וזכה לביקורות רעות מאוד.
"בשם אלוהים, איך ניחשת?" קראתי.
"מוכר הפירות", אמר דופין., "הוא זה שהביא אותך למסקנה ששנטילי לא צריך לשחק בטרגדיות".
"מוכר הפירות?" שאלתי, "אני לא מכיר שום מוכר פירות…"
ואז נזכרתי, שכאשר נכסנו לסמטה נתקל בי מוכר פירות עם סל תפוחים על הראש וכמעט הפיל אותי.
"אבל איך זה קשור לשנטילי?" שאלתי.
"אסביר לך", אמר דופין. "נתחיל מההתחלה ואוליך אותך אחורה דרך כל שרשרת המחשבות, שהיא כלהלן: שנטילי, קבוצת הכוכבים אוריון, דוקטור ניקולאס, אפיקור, סטראוטומה, אבני המרצפת, מוכר הפירות.
"דיברנו על סוסים. זה היה ממש כשנכנסנו לסמטה. ואז עבר על פנינו מוכר הפירות והתחכך בך ודחף אותך על ערימת אבני המרצפת, שהייתה שם כדי לתקן את המדרכה; החלקת, נפגעת בקרסול ונראית כועס; אמרת משהו, הבטת לאחור לערימה ואז הבטת למטה, ונראה לי שהמשכת להרהר במרצפות; וכשראית איך הן מתחברות, היה נדמה לי שלחשת את המילה "סטראוטומה", מונח שמישהו קשר אותו לסוג הזה של המרצפות; ואז היה ברור שזה הביא אותך לחשוב על האטום, וכמובן מייד על התיאוריות של אפיקור, ונזכרת שלא מזמן אמרתי לך על התיאוריה שלו על הערפיליות בשמיים; ואז ראיתי שאני צודק כאשר נשאת את עיניך לשמיים, וזה הזכיר לך שבביקורות אתמול על שנטילי הוזכר הכוכב אוריון; וכשראיתי את החיוך שלך, ידעתי שאתה חושב על שנטילי…"
עד כאן הקיצור שלי (החצוף, הייתי אומר) לקטע שבו טוענים חוקרי הספרות הבלשית שהוא האבא הספרותי של שרלוק הולמס.
וכאן מגיעה עוד תפנית בעלילה.
כמאה שנה לפני הסיפור של פו כתב וולטר את הנובלה שלו זאדיג. זאדיג הוא גבר צעיר ומושלם מכל הבחינות. הוא חי בתקופתו של מואבאדאר, מלך בבל.
הנה כך מתואר זאדיג בשורות הראשונות, בתרגומו של מנשה לווין:
כבר בתחילת הסיפור מסופר שכאשר הוא טייל ליד חורשה קטנה, הוא ראה את סריס המלכה מגיע בריצה.
וכאן שוב אני כותב את הסיפור במילים שלי, ויסלח לי מר לווין:
"בחור", אמר הסריס, "ראית את הכלב של המלכה?"
זאדיג השיב בענווה: "זאת כלבה, לא כלב".
"נכון", אמר הסריס.
"זאת כלבה היספנית קטנה מאוד", אמר זאדיג. "היא המליטה גורים לפני זמן קצר. היא צולעת ברגלה הקדמית השמאלית, ויש לה אוזניים ארוכות".
"אז ראית אותה?" שאל הסריס.
"לא", אמר זאדיג. "לא ראיתי, וגם לא ידעתי שלמלכה יש כלבה".
והנה צחוק הגורל, גם הסוס הכי יפה של המלך ברח.
ורב הציידים אף הוא פגש בזאדיג ושאל אותו אם לא ראה סוס דוהר.
"הוא דוהר נפלא", אמר זאדיג והוסיף, "גובהו חמש רגליים ורגליו קצרות. אורך זנבו שלוש וחצי רגל, וחלקי המתכת במתג שלו עשויים כסף טהור".
"אז לאן הוא הלך?" שאל רב הציידים.
"אין לי מושג", אמר זאדיג, "ומעולם לא שמעתי עליו".
ובכן, מספר וולטר, כמובן שזאדיג נחשב למי שגנב גם את הכלב וגם את הסוס. הוא נאסר והוטל עליו קנס. ואז כמובן נמצאו גם הסוס וגם הכלבה והותר לזאדיג להסביר, והוא אמר (גם כאן בקיצור שעשיתי):
"טיילתי ליד החורשה וראיתי בחול עקבות של בעל חיים ונוכחתי שהם עקבות של כלבה קטנה…"
וכאן, קוראים יקרים – שכל אחד מכם הוא הרי שרלוק הולמס בזכות עצמו – תבינו מייד שאת כל המסקנות הוא הסיק מטיבן של העקבות, והוא הדין גם בסוס שזאדיג מעולם לא ראה.
ומי שרוצה לדעת עוד על זאדיג, שאגב נכתב 12 שנה לפני קאנדיד, התכבדו וקראו. יש בעברית לפחות שני תרגומים.
אגב, אם תכתבו ברשת את המילים "זאדיג של וולטר" קרוב לוודאי שתגיעו לבושם הזה:
מישהו גילה שאפשר לנצל את הפרסום של וולטר כדי למכור בושם. בקרוב כאשר נקליד "המלט של שייקספיר" נקבל כנראה מגפיים אופנתיים; ואם נכתוב "בעיר ההריגה של ביאליק", נוכל להזמין משחת שיניים שמחזקת את החניכיים. ועדיין נשאלת השאלה – מיהו האבא האמיתי של שרלוק הולמס?
אגב, גם על האבא האמיתי של סר ארתור קונן דויל יש סיפור מעניין. בעבר כתבתי עליו שתי רשומות ובקרוב אכתוב עוד אחת.
הנה רמז:
אני לא בטוח אם הרעיון של הבושם יותר מרגיז או יותר מצחיק…
הרעיונות של הבלשים המסיקים הכל מכמה פרטים קטנים מאוד יפה אבל לא נראה לי ריאלי
נהדר הסיפור על הבושם של זאדיג וולטר.
מוסיפה שחסה לאליק נקראת לדעתי ע"ש רנה לאליק.זו השערה לא מבוססת שלי,אבל אני מתעקשת.