לואיס ויין ועוד אנגלים שמתמחים בחתולים

אז מסתבר שלפני 20 שנה הכריזה הקרן הבין-לאומית לרווחת בעלי חיים על התאריך של היום, 8 באוגוסט, כעל יום החתול הבין-לאומי. ניצלתי את ההזדמנות הזאת כדי להעלות רשומה מיוחדת על חתולים. היא לא באה במקום הרשומה על החתול בסדרת הרשומות על בעלי החיים, שתעלה כאן במועדה לפי סדר הא"ב. כאן תוכלו למצוא כמה מאיירי חתולים אנגלים, ובמיוחד את דמותו הצבעונית של האיש הזה:

שמו לואיס ויין (Louis Wain).

אבל לפני כן כמה אחרים. ונתחיל במאיירת והסופרת קתלין הייל:

הייל נולדה ב-1898, חייתה את כל המאה ה-20, ומתה בשנת 2000 בגיל 102.

החיים שלה התחילו כילדה די עצובה. אביה מת כשהייתה בת חמש, והיא כמעט לא ראתה את אמה. אבל מנהלת בית הספר במנצ'סטר זיהתה את כישרון הציור שלה ודאגה שתלמד אמנות.

כשהייתה בת 19 עברה ממנצ'סטר ללונדון והייתה זמן מה מזכירתו של אוגוסטוס ג'ון, צייר הדיוקנאות הנודע, והייתה מקורבת לחברי חוג בלומסברי.

החתול שיצרה, שנחשב לחתול הידוע ביותר בספרי הילדים האנגלים, הוא אורלנדו, חתול המרמלייד:

הייל הביאה אותו לעולם כדי לשעשע את ילדיה, וב-1930 ראה אור הספר הראשון שבו מככב אורלנדו. מאז, במשך 40 שנה, יצאו לאור 19 ספרי אורלנדו, שנמכרים עד היום.

הנה עוד כמה חתולים שלה:

עוד מאיירת שמציירת בעיקר חתולים היא לסלי אן אייבורי. היא היום בת 88:

אייבורי איירה מעל 40 ספרי ילדים, אבל אוהבי החתולים אוהבים מאוד את הפוסטרים שלה שבהם נראה בדרך כלל חתול על רקע דקורטיבי – פרחים וכד':

עוד מאייר שהרבה לאייר חתולים הוא פיטר קרוס, יליד גילפורד, 1951. הוא הכניס הרבה הומור לחתולים שלו, ולכן פרט לספרים שצייר הוא הצליח מאוד כמי שאייר כרטיסי ברכה שאוהבי חתולים ממש התנפלו עליהם.

הנה כמה חתולים של קרוס:

עוד מאייר אנגלי שמשמח את אוהבי החתולים הוא סיימון דרו. דרו בן ה-70 הוא בעל גלריה בדארטמות, והוא פעיל בארגונים לשמירת הסביבה.

והנה חתוליו:

וכעת למי שבחרתי להעמיד במרכז הרשומה.

לואיס ויין חי בין השנים 1939-1860 ונחשב אולי לצייר החתולים הידוע ביותר.

שלא כדרכי אני מביא פרטים לא מעטים מהביוגרפיה שלו, שהייתה מספיק מעניינת כדי לעשות על פיה סרט.

ויין נולד בלונדון והיה הבכור לחמש אחיות, שאף אחת מהן לא נישאה מעולם. גם הוא וגם אחיותיו חיו רוב חייהם עם אימם.

כשהיה בן 20 מת אביו ולואיס הפך למפרנס העיקרי.

הוא התחיל לצייר ובחר בציורים מחיי הכפר ובעיקר חיות. הוא התכוון להתפרנס מציור דיוקנאות של כלבים. באנגליה זה היה די מקובל לאייר דיוקנאות של כלבים ושל סוסים.

כשהיה בן 23 התחתן עם אמילי ריצ'רדסון, האומנת של אחיותיו. אמילי הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. שלוש שנים לאחר שנישאו מתה אמילי מסרטן. בתקופה שהייתה חולה הביא לה לואיס חיית מחמד – חתול שחור לבן בשם פיטר, ולואיס לימד אותו כל מיני טריקים כדי לשעשע אותה. אגב "חיית מחמד"  – כדאי לציין שבתקופה ההיא חתולים באנגליה היו משולים לעכברים ולא היו כמעט חתולי בית או חתולים שהיו "חיות מחמד".

לואיס התחיל לצייר את פיטר בכל מיני פוזות כדי לשעשע את אמילי החולה, וזאת הייתה התחלה של הקריירה המזהירה שלו בציור חתולים.

בשלב מסוים הוא העמיד את החתול על שתיים וגם התחיל להלביש אותו, וכך התחילה קריירה ארוכה ומסועפת של מי שייזכר כצייר החתולים הידוע ביותר, ובעיקר מי שהעניק לחתולים אופי והאניש אותם, כמו בכרטיס הזה לשנת 1902 שמציע לכם להיכנס אליה בשקט ובזהירות ולהאיר את הדרך:

ואם להאמין לסופר ה. ג'. ולס שהיה ממעריציו, ויין גרם לכך שחתולים הפכו להיות פופולריים בקרב האנגלים והפכו לחיית מחמד.

ציורי החתולים שלו על גלויות ברכה נחטפו.

והיה לו אפילו מגזין משלו:

מותה של אמילי היה מבחינתו של ויין תחילתה של שרשרת צרות ואסונות.

הביקוש לעבודותיו היה עצום, אבל ויין, שהיה חסר כל חוש לשיווק ולמסחר, לא דאג שהזכויות על ציוריו יישארו שלו וכמה פעמים הגיע למשברים כלכליים ופעם אפילו נאלץ לברוח לאמריקה.

בשלב מסוים אובחנה אחותו הצעירה כחולה במחלת נפש והוא אשפז אותה.

כל הזמן הזה הוא המשיך לייצר אין-סוף חתולים וספרים רבים:

בזמן שהותו באמריקה התבשר שאימו האהובה מתה והוא חזר לאנגליה.

היה איזה רגע שבו נראה שוויין עולה על דרך חדשה שתוציא אותו מהמשבר הכלכלי – הוא התחיל לעצב ולייצר צעצועים בדמות חתולים, עיצוב נפלא אם אתם שואלים אותי:

אבל האוניה, שבה היו הצעצועים שיועדו לשיווק באמריקה, הוטבעה על ידי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

בתקופת המלחמה הוא כמעט איבד את פרנסתו. לאחר תאונת אוטובוס, שבה ניסה להציל חתול ונפגע בעצמו, התברר תוך כדי טיפול שהוא חולה בסכיזופרניה. ההידרדרות שלו הפכה אותו מאדם נעים, עדין ואהוב לאדם קשה, הזוי, רדוף ומסוגר.

הוא התחיל לפתח כל מיני תיאוריות קונספירטיביות, ובעיקר על חשמל שנגנב מהמוח שלנו כשאנחנו צופים במסכים מהבהבים (וזה עוד לפני עידן הטלוויזיה…)

זאת אולי הסיבה שהסרט שנעשה על חייו ב-2019 נקרא החיים החשמליים של לואיס ויין:

הוא אושפז, וגם בבית החולים בתנאים די קשים דאגו שהוא יוכל לצייר.

חלק מהציורים שצייר בבית החולים היו בצבעים פסיכודליים, וחוקרים ואנשי רפואה התייחסו אליהם כחומר מחקר על סכיזופרניה.

חברים ומעריצים, בראשם ה. ג'. ולס, דאגו להעביר אותו לבית חולים עם תנאים נוחים יותר, שם גם נתנו לו לאמץ חתול. הוא המשיך לייצר המון איורי חתולים ולפעמים הוסיף בהם כתובות מוזרות.

הוא מת ב-4 ביולי 1939, כמעט בן 80.

עד היום יש ויכוח בין החוקרים על החשיבות שלו כאמן ומאייר. אך כולם מסכימים שאין דומה לו כשמדובר ביחצנות לחתולים.

אני אוהב אותו מאוד, וזאת בגלל תכונה שאני מעריך במיוחד – ריבוי הטכניקות ואפילו הסגנונות.

כשהיה מצייר קריקטורות היה בהן את הניחוח של האיורים בפאנץ', כמו בזה, שבו הוא מתייחס ל"שלטון העצמי" באירלנד:

הנה מקבץ גישות באיורי החתולים שלו:

והנה טעימה מהסרט.

מי שמבקר בבית הקברות קנזל גרין בלונדון יכול לפקוד את קברו של גדול ציירי החתולים של כל הזמנים.