במהלך העבודה שלי על פרויקט חיות אני נפגש מדי פעם בספריו של המאייר הנפלא רוז'ה דיבואזן ונזכר בפליאה שהוא טרם זכה אצלי לרשומה נפרדת ומכובדת.
הנה שני ספרים שכבר הופיעו ברשומות, זה על האריה:
וזה על ורוניקה ההיפופוטמית:
ברשומה אחרת שהעליתי בעבר, הים וסאסק בשנות ה-50, דיברתי על המגמות באיור ספרי ילדים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
הנה הקטע הרלוונטי למי שמתעצל לפתוח את ההפניה:
באיור, כמו בעיצוב הגרפי, הגיעו בשנות ה-50 מגמות שהיו בהן הדים למה שקרה באמנות הפלסטית, הקולנוע, האנימציה והקריקטורה במאה ה-20, מה שאז נקרא "מודרניזם".
בעיצוב הגרפי זה בא לידי ביטוי בפוסטרים כאלה:
ובאיור הופיעו משטחי צבע שנראו כמעט קולאז'יים:
הרבה הומור מסוגן הגיע לאיור בהשפעת הגל הגואה של קריקטורות, ובעיקר בהשפעת גאון הז'אנר הזה, סול סטיינברג (שאם אתם לא זוכרים, גם הוא מהגר יהודי שהגיע לארצות הברית מרומניה). הקו הפשוט של סטיינברג, שביני לבין עצמי אני מכנה אותו "ניאו דאדא":
הקו הזה אומץ בהתלהבות על ידי המאיירים:
גם דיבואזן היה מעריץ גדול של סטיינברג.
והחופש שהוא הכניס לאיור הזכיר את עבודותיהם של ג'ורג' הים ומירוסלאב סאסק.
לקבוצה הזאת אפשר להכניס גם את לודוויג במלמנס, יוצר ספרי מדלן:
גם מאייר מצוין כמו ג'רלד רוז:
וגם את המאייר הגרמני אברהרד בינדר:
אז קצת על חייו של דיבואזן:
הוא נולד ב-1900 (ייתכן שתמצאו גם שנים אחרות) בשוויצריה למשפחה אמנותית. אביו היה אדריכל וסבתא שלו הייתה אמנית אמייל. הוא למד אמנות גם בשווייץ וגם בבוזאר בפריז והתחיל את העיסוק באמנות בעיצוב טקסטיל, מה שהביא אותו ב-1927 לארצות הברית. כשהגיע התחיל לאייר בעיתונים ואז נכנס לתחום ספרי הילדים, כאשר ב-1934 כתב ואייר את הספר חמור חמור:
לחמור, גיבור הספר, יש חיים די טובים בחווה שהוא אוהב. הוא רק מתבייש באוזניים שלו. ואז, כמו שנהוג בספרי ילדים, הוא הולך מחיה לחיה כדי לקבל את העצות שלהן מה עושים עם האוזניים. כל חיה כצפוי מייעצת לו שינהג באוזניים כמו שהיא עצמה נוהגת.
הסוף הטוב הוא בדמות ילדה קטנה שמגיעה לחווה ומחמיאה לו.
כשהספר יצא הוא הודפס בשחור-לבן. שש שנים מאוחר יותר הוא יצא במהדורת צבע.
כבר בספר הזה אפשר לראות את יכולתו המצוינת של דיבואזן. הנה שני איורים מתוכו:
דיבואזן כתב ואייר כ-40 ספרים ובנוסף הוא אייר כ-140 ספרים שכתבו אחרים. את הספר האריה המאושר שהוזכר למעלה, אחד הספרים המצליחים שאייר, כתבה אשתו, לואיז פאטיו. אני מזכיר את הספר הזה בכל הזדמנות.
ההצלחה העצומה שלו הביאה לשוק עוד כמה ספרים על האריה הזה:
רבים מגיבוריו הם בעלי חיים, כמו האווזה הזאת:
גם פטוניה זכתה לכמה ספרים. פטוניה היא אווזה טיפשה, והעלילות בספרי פטוניה סובבות סביב הטיפשות שלה. בספר הראשון מסופר שהיא רוכשת ספר ומשתכנעת שבזכות זה היא חכמה:
הנה עוד כמה פטוניות:
ספר שעליו זכה דיבואזן בפרסים רבים הוא הספר הזה:
כתב אותו אלווין טרסלט, מורה, עורך ודמות משפיעה בתחום ספרי הילדים בארצות הברית.
שלג לבן, שלג בוהק הוא אחד הספרים הקלאסיים שבו הסופר מחניף לילדים ומראה להם שנקודת המבט שלהם על החיים עדיפה, ובכל אופן מעניינת יותר מזו המעשית של המבוגרים.
כמו מאיירים מצליחים אחרים דיבואזן אייר עטיפות רבות לניו יורקר. הנה כמה לדוגמה:
אצל האמריקאים זה נחשב לציון הגבוה ביותר באיור.
אז לפני שאציג עוד ספרים שהוא אייר, אנסה להסביר מה יש בו בדיבואזן שאני כל כך אוהב.
היכולת שלו להפוך כל מגבלה של הדפוס ליתרון היא אחת התכונות הכי מעניינות שאפשר למצוא אצל מאייר.
מאייר שיודע שה"אורגינל" שלו הוא לא האיור שהוא מבצע אלא האיור המודפס, מבין שעליו לחיות בשלום עם מגבלות.
בעבר כתבתי איך נחום גוטמן, בעיקר בעטיפות לדבר לילדים, הצליח להשיג תוצאות נפלאות בשני הצבעים שהודפסו בלינוליאום (ותאמינו לי, אין דפוס יותר פרימיטיבי מזה):
גם דיבואזן ידע לתת את היופי בשחור-לבן:
וגם בהדפסה בשני צבעים, שהייתה מקובלת מאוד בשנות ה-50 וה-60:
או בשלושה צבעים, כמו באיורים האלה מהאריה המאושר:
השליטה שלו בצבע מעוררת קנאה.
אחד הספרים הראשונים שכתב ואייר כשהגיע לארצות הברית היה על גילוי אמריקה:
יש בו שימוש בכל הפלטה הצבעונית, כראוי לספר היסטוריה, אבל תראו את העטיפה הזאת:
או הכפולה הזאת מפטוניה:
או האיור הזה, גם הוא מפטוניה:
גם הקומפוזיציות שלו מפתיעות, כמו באיור הזה לורוניקה ההיפופוטמית:
או הכפולה המיוחדת הזאת:
או האיור הנועז הזה:
אבל מה שכבש את ליבי יותר מכול, ומי שמכיר אותי לא יופתע, הוא הצורך שלו להשתנות ולהתנסות. מה שאני מכנה תמיד – "להיות מעבדה". הנה עוד מגוון מהעבודות שלו:
