גיל אלקבץ – לזכרו של יוצר נפלא

מותו של גיל אלקבץ לפני ימים אחדים היכה את מכיריו ומעריציו בתדהמה.

לפני שנה הבאתי כאן רשומה על גיל, ואני מרשה לעצמי להעלות שוב את אותה רשומה ולפנות מכאן למוזיאונים הגדולים ליזום תערוכה מקיפה של העבודות של גיל, שבעיניי ובעיני רבים הוא אחד מפורצי הדרך של ההומור החזותי בזמננו.

אני אתגעגע אליו מאוד.

זאת הרשומה שהעליתי לפני שנה:

 

לאחר שהעליתי את הרשומה על מרשל אריסמן, שבה ניסיתי למפות את סוגי המאיירים ולתאר את המאיירים שממעטים לאייר ספרים, והזכרתי שמות כמו סול סטיינברג, אנדרה פרנסואה ויאן לניצה, חשבתי שהגיע הזמן לספר לכם (בעיקר למי שעדיין לא מכיר) על גיל אלקבץ.

מדי פעם אני מספר בהרצאות שלדעתי ישראל היא מעצמת איור. אבל אחד המאיירים הטובים שלה חי ופועל רוב הזמן מחוץ לארץ. גם בחו"ל די קשה להתפרנס מאיור, אבל בישראל זה בלתי אפשרי. רוב המאיירים הטובים בארץ תלויים לצורך פרנסתם בדברים אחרים כמו הוראה או כתיבה. היחידים שמתפרנסים מאיור הם בדרך כלל קריקטוריסטים שעובדים בעיתונות ומקבלים משכורת. בעבר סיפרתי שהמאייר הכי פרוע מכולנו, דודו גבע, היה בזמנו כמעט היחיד שכל חייו המקצועיים דאג לעבוד במשכורת.

למען הגילוי הנאות אספר שגיל הוא ידיד שלי ובעבר גם היה סטודנט שלי בבצלאל. אבל בגלל האיכויות שלו אין לי בעיה לשמור על אובייקטיביות.

בגרמניה ובאירופה בכלל גיל מוכר כאחד האנימטורים המעוטרים ביותר, אבל ברשומה הזאת אתייחס בעיקר לאיור שלו.

באתר שלו תוכלו לראות הרבה סרטוני אנימציה שלו.

הנה כמה פרטים ביוגרפים על האיש (בין פרט לפרט שיבצתי איור שלו).

גיל נולד בשנת 1957 בקיבוץ משאבי שדה בישראל.

בין השנים 1983-1979 למד עיצוב גרפי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים.

הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, עם סרט האנימציה הראשון שלו Bitzbuz, שזכה בפרסים רבים בכמה פסטיבלים.

בשנים 1985-1984 עבד באולפן האנימציה "פריים אחר פריים" בירושלים כבמאי אנימציה.

בין השנים 1989-1985 עבד כמאייר חופשי, אמן קומיקס, במאי אנימציה ומורה לאנימציה.

בשנים 1991-1989 עשה את סרטו השני ביצה באקדמיה לאמנות של שטוטגרט.

בשנת 1994 עבר לשטוטגרט ועבד יחד עם אולפן פילם בילדר על פרויקטים שהוזמנו עבור SDR, ניקלודיאון ו-MTV, כמו גם על סרטיו Yankale ו-Rubicon. שני הסרטים זכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע שונים.

בשנת 2000 הקים יחד עם אשתו נורית את הסטודיו העצמאי שלהם Sweet Home Studio. הם מפיקים סרטים קצרים עצמאיים והפקות משותפות עם ערוצי טלוויזיה בגרמניה – NDR ו-SWR.

במקביל גיל עובד כפרופסור לאנימציה באוניברסיטה לקולנוע ״קונרד וולף״ בבבלסברג, ומעביר סדנאות בבתי ספר שונים באירופה, ארה"ב וישראל.

גיל מספר שבשנה השנייה במגמה לעיצוב גרפי הוא עבר משבר גדול כאשר נאמר לו (ובצדק לטענתו) שהציורים שלו מבוססים על מניירות. זה גרם לו לצאת לחיפוש אחרי הסגנון האמיתי שלו, והחיפוש הזה נמשך עד היום הזה.

במסגרת החיפושים גיל מפרסם מדי פעם ברשת איור חדש שלו, שבכל אחד מהאיורים רעיון גרפי מבריק.

קל מאוד לזהות שהאבות החזותיים שלו הם השניים שהזכרתי לעיל – סול סטיינברג ואנדרה פרנסואה.

אני מניח שיש עוד יוצרים שהוא הושפע מהם.

באחד הראיונות הזכיר גיל את אבנר כץ כמקור להשראה, וגם זה לא ממש מפתיע. לי נדמה שגם את דודו גבע אפשר להזכיר בהקשר הזה.

מה שמייחד את גיל מהשניים שהוזכרו היא צורת הביצוע. רוב האיורים של גיל נראים כאילו צוירו בכלי הראשון שהיה על השולחן, ללא סקיצות, כאשר המחשבה מכוונת רק לרעיון החזותי העיקרי ולא לכל פרט בביצוע. זה, אם אתם שואלים אותי, סימן שגדל בארץ ולא ביפן.

הייחוד של גיל אם כן הוא בקשר, ולפעמים בניגוד, שבין הרעיונות החזותיים המבריקים ל"ביצוע" הרשלני.

שמתם לב ששמתי מירכאות דווקא על המילה "ביצוע" ולא על המילה "רשלני"? יש לזה שורשים עמוקים בימים שלמדתי בבצלאל. המילה "ביצוע" בימינו הייתה חופפת למילה "דיוק" והיו מעט תלמידים (כזכור אז היינו "תלמידים" ולא "סטודנטים"), שבניגוד גמור לרוח המקום התייחסו למושג ביצוע באופן הנכון. כאלה היו למשל אבנר כץ, אורה איתן, מרדכי מורה ומשה הופמן.

אני אוהב במיוחד את העובדה שגיל לא מנסה לדבוק באיזו טכניקה, או סגנון, או סימני היכר, וגם את ההומור החזותי הנפלא שלו הוא מלקט מכל הקשת החזותית.

הנה עוד כמה עבודות של גיל, שפה ושם צירפתי אליהן כמה מילים.

לעתים רחוקות גיל מספר סיפור פשוט כמו כאן:

הוא אוהב מאוד משחקים אופטיים שמבוססים על העבודה שהוא הופך תלת ממד לדו ממד:

הוא כמובן אוהב מאוד את הפרצוף האנושי:

לפעמים הניגוד הוא העיקר:

והנה עוד כמה עבודות שלו בלי ההערות שלי: