מאיירים את משלי איזופוס

דווקא על אישים מהעבר, שלא ידוע עליהם הרבה, נכתבים הרים של מילים (שייקספיר למשל).

הרשומה הזאת תעסוק במאיירים שציירו את המשלים של איזופוס.

אף אחד לא יודע פרטים מדויקים על האיש שלו מייחסים את המצאת המשל, אבל כולם מסכימים שהאיש הזה, שלא בטוח שהיה קיים, לא ממש המציא את כל הסיפורים שמייחסים לו, והוא היה מעין אספן של סיפורים שהסתובבו.

חוקרים רבים גם יודעים איך בדיוק נראה האיש הזה, שלא ידוע אם היה קיים. הנה ציור שלו:

בציור אפשר לראות את מה שכמה חוקרים סבורים, כלומר שאיזופוס היה קטן קומה, בעל ראש גדול ורגליים עקומות.

ויש אומרים שפרט להיותו מספר סיפורים הוא היה גם דיפלומט ושליח שלך המלך קרוסוס.

גם אם לכולם מותר לכתוב עליו מה שרוצים, אצרף כאן ההקדמה שלי לספר הזה:

הספר הזה נועד להסביר לקוראים מה זה באמת "מוסר השכל", וזו ההקדמה:

גם שלמה אבס, כמו איזופוס, מרשה לעצמו לספר סיפורים שקרא או שמע ולעשות מהם ספרים הרבה. אחד מהם הוא הספר הזה שאיירתי:

והנה כמה איורים שעשיתי בספר הזה. הראשון הוא לסיפור עכבר העיר ועכבר הכפר:

וזה למחשבותיו של סוחר הביצים:

וזה להמלך הרגזן:

וזה להאיכר והחסידה:

בחרתי להציג כאן כמה מתוך השפע העצום של המאיירים שציירו את משלי איזופוס.

הראשון הוא אלכסנדר קלדר האמריקאי (1976-1898), המוכר בעיקר כאמן ופסל, האיש שעשה אמנות ממוביילים. הוא צייר את המשלים של איזופוס בקו, בלי להרים את העט מהנייר. זה איור למשל על הילד שצעק זאב, זאב:

גם האמן הבא נחשב למאייר אמריקאי חשוב, למרות שנולד באוקראינה. מדובר בבוריס ארציבשף (1965-1899) זה איור למשל השועל והענבים:

ארציבשף שווה שאכתוב עליו רשומה מיוחדת אם עוד לא עשיתי את זה.

וולטר קריין, שהזכרתי אותו ברשומות רבות, היה אחד המאיירים הכי פוריים, ובעיניי רבים הוא מזוהה עם חברת העיצוב של ויליאם מוריס. גם קריין אייר ספר משלים של איזופוס.

האיור הזה הוא לסיפור האריה מאוהב, משל שלא הכרתי:

המשל הבא הוא חמור בעור אריה:

המאייר הוא האמריקאי פ. אופר (F. Opper) (1937-1857).

"הטיפש", אומר מוסר ההשכל, "יכול לרמות בלבוש, אבל המילים יסגירו אותו…"

האיור הבא הוא למשל מועצת העכברים:

למי שלא זוכר, מדובר במועצת העכברים שדנה בסוגיה מה לעשות עם החתול. אחד העכברים מציע הצעה מצוינת: לתלות על החתול פעמון שיזהיר כשהוא מגיע. השאלה רק מי יתלה את הפעמון?

המאייר הוא אדווין נובל (Edwin Noble), שחי בין השנים 1941-1876.

המאייר הבא הוא מילו וינטר (1956-1888) (Milo Winter) והאיור הוא למשל התרנגול והשועל:

מוסר ההשכל: "היזהרו מהצעות חברות פתאומיות".

צ'רלס ג'יימס פולקארד (Charles James Folkard), שאייר קלאסיקות רבות, כולל אליס בארץ הפלאות, חי בלונדון בין השנים 1963-1878. האיור שלו הוא לעכבר העיר ועכבר הכפר:

פולקארד היה מהמאיירים שאהבו להלביש את החיות ולהאניש אותן.

עוד משל, שכנראה לא תורגם לעברית, שכן אני לא הכרתי אותו, הוא הקוף והדולפין:

הסיפור מגיע לסיטואציה שהדולפין מציל את הקוף שעל גבו, וכשמגיעים לנמל פיראוס הוא שואל את הקוף "אתה מכיר את פיראוס?" והקוף, שבטוח שמדובר באיזו משפחת אצולה, אומר: "בטח, הם חברים שלי…" והדולפין צולל ומטביע את הקוף.

מוסר ההשכל: "יש בורים שחושבים שאחרים יאכלו את השקרים שלהם".

גם את המאייר הכרתי בזכות האיור הזה. שמו סטיוון גודן (Stephen Gooden), מאייר לונדוני שחי בין השנים 1955-1892.

גם המאייר הבא הוא אנגלי. שמו אדוארד בודן (1989-1903) (Edward Bawden). בודן היה צייר, מאייר ומעצב גרפי, והשפעתו על העיצוב באנגליה הייתה עצומה. במלחמת העולם השנייה הוא היה "אמן מלחמה". הוא זכה כמעט בכל תואר אפשרי שאמן אנגלי היה זכאי לקבל.

זה האיור של בודן:

זה איור למשל האריה והעכביש, שממנו אנחנו לומדים שלפעמים האחרון שבאויבינו הוא דווקא המסוכן שבהם.

המאיירת שמה לוסי פיץ'-פרקינס (Lucy Fitch Perkins). פיץ'-פרקינס הייתה סופרת ומאיירת אמריקאית, שחיה בין השנים 1937-1865. היא התפרסמה בזכות 26 ספרי התאומים שלה, כל אחד מהם על תאומים מארץ אחרת. היא איירה את המשל הזקנה ושתי העוזרות שלה:

למי שלא זוכר, המשל מספר על שתי העוזרות שהיו מתעוררות מוקדם עם קריאת התרנגול. ואז הן פשוט מלקו לתרנגול את הראש. אבל אז, כמו במשלים, הזקנה העירה אותן בעצמה עוד יותר מוקדם.

האיור הבא הוא פרי ידיו של ג'.מ. קונדה (J.M. Conde):

אני מודה שהמשל הזה מלמד משהו על איזופוס עצמו, שחי בסביבה מעמדית.

השועל הצעיר, שאף פעם לא ראה אריה, ברח מייד כשראה את האריה בפעם הראשונה.

בפעם השנייה הוא הסתתר מאחורי עץ והביט בו ובפעם השלישית הוא כבר ניגש, טפח לאריה על הכתף ואמר, "אהלן אבא'לה".

קונדה היה מאייר אמריקאי שחי בתחילת המאה ה-20. הוא קנה את פרסומו בעיקר בגלל איורים שעשה לסיפורי הדוד רמוס ויצר שתי סדרות של קומיקס ברוח הדוד רמוס.

וכעת לספר משלי איזופוס שערך ועיבד לואיס אונטרמאייר, חוקר שירה אמריקאי שמאוד מזוהה עם הנגשת השירה האמריקאית לקהל הרחב.

זהו אחד הספרים המשעשעים שאיירו הזוג אליס ומרטין פרובנסן, מגדולי המאיירים האמריקאים של אמצע המאה ה-20.

בעבר סיפרתי שהמורה שלנו לאיור בבצלאל, יוסי שטרן, לא הרבה להראות לנו איורים, מלבד אלה שהוא עצמו עשה.

אבל יום אחד יוסי הביא לנו את הספר הזה:

וכך למדנו להכיר את הזוג שייצג בשנות ה-50 את רוח התקופה. הנה עוד כמה ספרים שלהם:

בעבר הזכרתי אותם כשכתבתי על זוגות שכתבו ואיירו יחד ספרי ילדים.

אליס נולדה ב-1918 וחיה מאה שנה. מרטין, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים, מת בגיל 71.

הם כתבו ואיירו יחד יותר מ-40 ספרי ילדים, בשיתוף פעולה נדיר, או כמו שאליס אמרה: "מרטין ואני היינו ממש אמן אחד". כשמרטין מת אליס המשיכה לכתוב ולאייר בעצמה.

שניהם התחילו כאנימטורים, ומרטין עבד עם וולט דיסני בסרטים פינוקיו, פנטזיה ודמבו.

אולי בגלל שמדובר בשני יוצרים, הם הפליאו בריבוי הסגנונות והניסויים שלהם, תכונה שממש לא מאפיינת את האמריקאים, שלרוב מחפשים "שפה שתמכור" וממשיכים ליצור בה כל זמן שזה עובד.

האיורים בספר הזה של משלי איזופוס, שראה אור באנגליה, מעוצבים אמנם בעיצוב טיפוסי של שנות השישים, אבל מעובדים באופן "ציורי" שנראה כמו מריחות צבע.

למרות שיש משהו מלאכותי ב"ציוריות" הזאת, האיורים שובי לב, בעיקר בגלל שלפרובנסנים היה גם הומור – תכונה די נדירה אצל המאיירים האמריקאים (למעט דוקטור סוס הנפלא כמובן).

זוכרים את הסיפור על הטוחן ובנו שרכבו על החמור?

אז הנה שתי כפולות שעוסקות בסיפור הזה:

הם לא מהססים להכניס שתי סצנות בכפולה אחת ומשבצים באיור גם טקסטים.

אני אמנם לא זוכר שהטוחן ובנו נושאים את החמור במוט כמו אשכול הענבים המפורסם, וגם לא שהחמור טבע בבריכה, אבל יש משהו בפולקלור המזרחי מתוצרת אמריקה שהפרובנסנים המציאו, שאני אוהב.

הנה איור שמלווה את המשל חלק הארי:

הפרובנסנים, כמו שאתם רואים, מפריזים בהאנשה ובלבוש ומרבים להכניס סאטירה חברתית גם באיור לילדים.

הנה איור לעכבר העיר ועכבר הכפר:

עם חתול כזה, מי באמת רוצה לחיות בעיר?

והנה עוד כמה איורים מהספר הזה.

החתול והעכברים:

הזאב הרע והכבשה:

ההלך והדוב:

הילד שקרא: זאב!

השועל והעורב:

הנשר והצב:

עוד איורים למשלים תוכלו למצוא כאן.