מעריב היה העיתון היחיד מבין העיתונים הגדולים שמעולם לא איירתי בו.
ייתכן שפעם או פעמיים זלג איור שלי למעריב, אבל אף פעם לא איירתי שם באופן קבוע. כלומר אף עורך בעיתון לא הזמין ממני איורים.
אבל כשחברי אריה ניר היה עורך הוצאת הספרים של מעריב והוציא לאור כמה תרגומים חדשים לכתבי קארל מאי, הוא ביקש ממני שאכתוב רשימה על קארל מאי למוסף סופשבוע של מעריב.
בילדותי אהבתי מאוד את הספרים על וינטו ויד הנפץ, וגם הייתי הולך לכל מערבון שהיה מגיע לקולנוע אוריון בכרכור.
היום העולם הזה רחוק ממני, למרות שלפעמים אני חוזר לסרטים כמו שיין או בצהרי היום.
החלטתי ברשומה הזאת להביא את כל הכתבה על קארל מאי כפי שהייתה אז בעיתון, וגם להציג לכם את צ'רלס מריון ראסל, אחד האמנים שקבע בתודעת הציבור את "המערב הפרוע" כפי שהוא צייר אותו.
הנה קארל מאי:
והנה צ'רלס ראסל:
אבל אתחיל ברשימה ההיא, שבה שיבצתי כמה איורים שלי. זאת הכותרת והפתיח:
המשפט "דני קרמן מאוהב בו" היה מוגזם כבר אז ובוודאי לא נכון היום. זה משפט טיפוסי של עורך.
וכעת לצ'רלס מריון ראסל (1926-1864).
הוא היה היפוכו הגמור של קארל מאי. גם אמריקאי, גם קאובוי וגם בילה את רוב חייו עם בוקרים ועם אינדיאנים.
הוא נולד בסנט לואיס, מיזורי, וכשגילו שיש לו כישרון ציור, שלחו אותו לבית ספר לאמנות, אבל זה ממש לא התאים לו.
יום לפני יום הולדתו ה-16 עלה צ'רלס על רכבת למונטנה ומאז בה הוא חי רוב חייו.
הוא עבד תקופה קצרה בחוות כבשים ואז הכיר את ג'ייק הובר, צייד וחוואי, שלימד אותו הרבה והפך לחברו הקרוב.
פעם, כשהתבקש לדווח על מצב הבקר, הוא צייר גלויה, וזאת הייתה מעין פריצת דרך.
למרות שהיה מתבודד ונזירי, ראסל היה אדם אהוב ונחשב למספר סיפורים מצוין.
העניין הרב שהציבור באמריקה בתקופה ההיא גילה במה שמכונה "המערב", הפך אותו למפורסם.
אבל זה לא היה קורה בלי אשתו ננסי. כשנשא אותה הוא היה בן 32 והיא כמעט 18.
ננסי היא זאת שצריכה לקבל את הקרדיט על כך שהוא הפך לאמן הידוע ביותר מבין ציירי המערב, למרות שהיו עוד אמנים רבים כאלה, ובראשם פרדריק רמינגטון, שהיה מבוגר מראסל בשלוש שנים:
ננסי דאגה לכך שראסל יגיע מדי פעם לניו יורק, שהייתה מרכז אמנותי, ויראה מה זאת "אמנות", וכך למד מהסתכלות. ואכן, מי שעוקב אחר עבודותיו רואה תהליך אוטו דידקטי מרתק. אותי מרתק המיזוג המצוין בין ידע עמוק באנטומיה (של סוסים בעיקר) לחופש מפתיע באופן מריחת הצבע. בעיניי זה שילוב נדיר, ובמקרה זה לדעתי זה נבע מכך שלא היו לו מורים שהפריעו לו.
הנה כמה מעבודותיו הגדולות:
רבים מציינים גם את ההומור שלו, אותו אפשר לזהות בעיקר בגלויות ובמכתבים, בהם סיפר למשפחה את הסיפורים (אלו שקרו ואלו שהמציא):
כשאני כותב "משפחה" הכוונה בעיקר לאשתו. לזוג לא נולדו ילדים. אבל בשנת 1916, כשראסל היה בן 52, הם אימצו ילד בשם ג'ק, וראסל היה אב מאושר ומסור.
לראסל היה קשר מצוין עם הקהילה האינדיאנית.
רבים מציוריו ומהרישומים שלו מתארים אינדיאנים, בעיקר נשים:
יש הטוענים שהוא ממש העריץ נשים אינדיאניות. היו גם שמועות שאיזה שבט אפילו אימץ אותו.
כמו רמינגטון ואמנים אחרים, גם ראסל עסק בפיסול:
על העבודות שלו הוא חתם כך:
וברוב העבודות הוא גם הוסיף את הגולגולת הזאת:
כשראסל מת היה אבל גדול בעיירה וכל תלמידי בית הספר נשלחו ללוויה שם הוא הובל בארון שקוף:
הנה פורטרט עצמי שלו מגיל 40:
הנה כמה עטיפות ספרים של קארל מאי שיצאו בעברית:
ואסיים בכמה רוכבים שציירתי בעבר במסגרת תרגיל "נושא ווריאציות" ופרסמתי ברשומה על ציור סוסים:
היום נתקלתי לראשונה בבלוגים שלך. אהבה ממבט ראשון.
למרות שלא קראתי אף ספר של קרל מאי, יש לי איזה זכרון עמום שנראה לי שאולי במקרה אני מכירה את הסגנון. כל דבר אמריקאי עם קאובויז ואינדיאנים מהלך קסם על אנשים שעוד זוכרים מערבונים, ואחד הספרים האהובים עלי ביותר הוא "יונה בודדה" של לארי מקמארתרי , חודש שלם העברתי איתו אלפי ראשי בקר מטקסס למונטנה , נקלעתי לקרבות עם האינדיאני ברווז כחול ואיבדתי חברים שטבעו בחציית נהרות. בדיוק כמו בציורים של ראסל.
יופי של רשימה, תודה רבה!