תודה לעיתונאים - המשך

חברים/ות וקוראים/ות יקרים/ות, אם אתם שייכים לקהל שצופה בתכנית סוכן תרבות בערוץ 11. היום (יום שישי) בשעה 18:00 תשודר תוכנית שבה קובי מידן מראיין אותי.

ב-18.8.2023 העליתי רשומה שבה הראיתי איורים שלי מהעיתונות ולידם כמה מילים על העיתונאי שלרשימה שלו איירתי.

מאז פנו אליי חברים ושאלו למה לא הזכרתי את שמו של העיתונאי ההוא או ההוא ואפילו לא את ההוא.

ואכן בחיפושים שלי בארכיון גיליתי עוד שמות רבים שאני רוצה להזכיר, וכמובן איורים שאני רוצה להציג.

אני מעלה את הרשומה הזאת וכבר אני מבטיח שיהיו עוד רשומות בנושא.

ובכן, תודה לכל העיתונאים שהיה לי הכבוד לאייר את רשימותיהם.

זאת גם הזדמנות לספר שלא תמיד האיור מביע דעה דומה שיש בכתיבה. פה ושם היו מקרים, ולא אציין אותם, שלא הסכמתי עם דעת הכותב, וזה ניכר באיור. מאחר שאין כאן את הכתבות המלאות אלא כמה מילים ליד כל איור, לא תוכלו לזהות את התופעה.

העיתונאי הראשון שאזכיר הוא אורי פורת.

אורי נולד בראשון לציון ב-1935 ומת בשנת 2007. הוא היה עיתונאי בעל דעות ימניות בשנים שהיה מקובל לחשוב שרוב העיתונאים שייכים למרכז ושמאלה.

ולכן, כשהימין עלה לשלטון בשנת 1977 כיהן אורי בכמה משרות חשובות. הוא היה יו"ר אגודת העיתונאים, יועץ תקשורת של ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר. בין השנים 1987-1984 כיהן אורי כמנכ"ל רשות השידור (כלומר הרדיו והטלוויזיה). הכרתי אותו היטב מהעבודה המשותפת בידיעות אחרונות, ובתקופה שלחברי שלמה ניצן הייתה פינה סאטירית בתכנית האירוח של יום שישי, ואהרן שמי ואני עזרנו לו בכתיבה. היינו חייבים להראות כל מילה לאורי, שלמיטב זיכרוני פסל דברים רבים.

תחום השלטון המקומי העסיק את אורי מאוד, ואני איירתי לכתבות שלו כמה איורים. הנה אחד:

גם לאורה שם-אור, שהייתה עיתונאית בכירה, יצא לי לאייר כמה איורים.

אורה שם-אור לבית זוננשיין נולדה בצ'ורטקוב ב-1921 ועלתה ארצה בשנת 1936.

בשנת 1969 הוציאה ספר שהצליח מאוד, אף אחד אף אחד לא אוהב.

היו כמה מתושבי עיר הולדתה שלא אהבו אותו.

היא גם כתבה את הספר הזה:

שהפתיע מאוד אותנו, ילדי כרכור…

אורה כתבה בכמה עיתונים, בעיקר ברשת של ידיעות אחרונות. בתקופה מסוימת היה לה בגוף העיתון מדור בשם "בכל הרצינות" שאיירתי לו מדי פעם.

אורה היא אימם של שני ידוענים, מירית שם-אור ויונתן שם-אור.

העיתונאי הבא' שאיירתי לו איורים רבים הוא אורי אורן:

הנה איור לאחת הרשימות:

אורי היה קצת מסתורי. כמה שנים לפני מותו הוא נעלם מהעיתונות ואמרו שהיה קונסול של ישראל בכמה מדינות. כאשר היה חבר מערכת בידיעות אחרונות הוא כתב המון. היו לו בעיקר רשימות על משפחות שכולות, שחלק מהן רוכזו בספר אשת המפקד, שגם איירתי ועשיתי לו את העטיפה:

והיו לו כמה רשימות שבהן תיאר איך הוא מפגיש בין משפחות שכולות ישראליות ומצריות, רשימות שלא בטוח שאכן דיווחו אמת.

בתקופה מסוימת היינו בקשרי ידידות מסוימים. במפגשים שלנו הוא הרבה לספר על ההצלחות שלו עם נשים. הוא אכן היה גבר נאה מאוד.

את האיור הבא הבאתי עם כל הרשימה. הכותב הוא מידד שיף.

מעודי לא פגשתי את מידד, אבל אהבתי מאוד את הכתיבה ההומוריסטית שלו. אני זוכר שהוא נחשב קצת לעוף מוזר, אולי בגלל הדעות השמאלניות שלו. בתקופה מסוימת הוא עבד עם אורי אבנרי בשבועון העולם הזה. היו לו גם פינות ברדיו שאני זוכר היטב.

שיף הוציא כמה ספרים, ביניהם תחליף מודרני, ספר שהקדים את מאיה ערד בזיקה שלו ליבגני אונייגין.

אהבתי גם את הספר הזה:

הנה איור לאחת הרשימות שלו:

בנו הוא אגור שיף, קולנוען וסופר.

ומכאן לעיתונאית שפעילה גם היום, ניבה לניר. ניבה היא חברה קרובה שלי עד היום.

הכרתי אותה עוד כשהייתה כתבת ב"במחנה נח"ל".

בזמן שהכתבה הזאת והאיור התפרסמו, שם המשפחה שלה היה לניר-פלבסקי, שכן היא הייתה נשואה אז למי שהיה חברי מתקופת הצבא, מאיר פלבסקי. מאיר היה בחור מבריק וחוקר ידוע ומבוקש. ניבה ומאיר נפרדו. מאיר הלך לעולמו ב-2018. אם זיכרוני לא מטעה אותי, מאיר וניבה הכירו בסטודיו שלי.

בזמנו ניבה עבדה בצמוד ליצחק רבין והייתה חברה קרובה שלו ושל לאה. עד היום ניבה מפרסמת מדי פעם רשימות בהארץ.

הנה איור לרשימה של ניבה:

בארכיון שלי מצאתי איורים בודדים שעשיתי לרשימות של שולמית אלוני.

הנה איור לרשימה על ממשלת האחדות:

למרות שהמשרד של שולמית אלוני היה בית לידי ברחוב מאפו, לא היה בינינו שום קשר, ובקושי ענתה ל"שלום" שהייתי מקדים לה.

למרות זאת אני מתגעגע אליה.

עוד מישהו שאני מתגעגע אליו, והפעם מדובר בידיד, הוא שלמה שבא.

שלמה ואני היינו חברים קרובים. נדמה לי שהכרנו דרך המוסף דבר השבוע, אצל אהד זמורה, ועשינו דברים רבים ביחד. בין השאר קיר גדול בבית התפוצות:

זה היה קיר באורך של 11 מטר, שהנושא שלו היה "הרב-גוניות בתרבות של היהודים". שלמה יצר את המתווה הרעיוני.

כששלמה יזם והוציא את כתב העת עת-מול, אריק קרמן ואני היינו המעצבים שלו במשך כמה שנים.

שלמה היה היסטוריון ומומחה לאמנות ישראלית, הוא כתב ספרים רבים, בין השאר ביוגרפיה חשובה על ביאליק:

האיור שבחרתי להראות הוא מרשימה בדיונית בדבר השבוע, שבה כרך שלמה מסע משנת 1890 עם מסע משנת 2040:

גם את טדי פרויס הכרתי בדבר השבוע. היה נדמה שהוא ממש גר שם. לא מצאתי צילום שלו. טדי נולד בגרמניה ב-1931.

למרות שלא היה בינינו קשר חברי, חיבבתי מאוד את ההומור היקי שלו, ואיירתי רשימות רבות שלו.

הנה אחת מהן:

גם העיתונאי הבא היה חבר מערכת דבר. שמו שלמה גינוסר.

שלמה, שנולד בכפר סבא, חי בין השנים 2007-1935. הוא התחיל את דרכו כעיתונאי בעל המשמר. אחר כך עבר לדבר. לא היה לי קשר אישי איתו, אבל בשנת 1987 שלמה כתב סדרת רשימות הומוריסטיות (אז עוד קראו לזה פיליטונים), שבמרכזה דמות דמיונית של חבר כנסת בשם אליפלט קט (הוא הקדים בכמה שנים את פולישוק). כך נראה קט:

והנה כמה איורים מהרשימות האלה:

את הסופר וההיסטוריון הידוע מיכאל בר-זוהר אין צורך להציג.

הוא נולד בבולגריה ב-1938 ועלה לארץ ב-1948. כיום הוא מתגורר בתל אביב. בר-זוהר כתב המון ספרים בנושאים היסטוריים, וכן ביוגרפיות חשובות, ביניהן של דוד בן-גוריון.

הוא נודע גם ככותב רומנים פוליטיים. אחד מהם, שהצליח גם בחו"ל, הוא האמת השלישית – סיפור עלילה דמיוני שמתרחש ב-1971 ונפתח כאשר גופתו של שר החוץ הרוסי מתגלה ליד ניו יורק. הספר התפרסם בהמשכים בידיעות אחרונות (כן, פעם זה היה נהוג). ואני, אז עוד במסגרת הסטודיו קרמן/קרמן, איירתי לו אין סוף איורים. כאן אני מציג איור ואת הלוגו של הסיפור:

אם זיכרוני לא מטעה אותי, ציירתי לו בהמשכים עוד ספר, והפעם זה היה לעיתון הארץ.

האיור הבא הוא לרשימה של ורדה רזיאל.

הנה איור לרשימה שלה:

אני לא זוכר איך ואיפה היכרתי את ורדה. פעם היא ביקשה ממני לעצב עטיפה לספר שלה, אבל לא קיבלה את מה שהצעתי.

עוד עיתונאי חבר הוא מנחם מיכלסון.

את מנחם, שצעיר ממני בכמה שנים, הכרתי כשהיה כתב ב"במחנה נח"ל". משנת 1969 הוא היה חבר מערכת ידיעות אחרונות וכתב רשימות שונות, בהן גם רשימות הומוריסטיות, כמו הרשימה הזאת שלה איירתי: