בשנת 1961 יצא לאור הספר הזה:

מי שערך אותו היה לואיס אונטרמאייר, משורר אמריקאי (ובמקרה גם יהודי) שחי בין השנים 1977-1885.
בשנות ה-50 היה אונטרמאייר "ידוען" כיוון שהשתתף בתכניות טלוויזיה שונות. הוא גם נרדף כקומוניסט כיוון שחתם בפזיזות על כמה כרוזים ועצומות. אונטרמאייר אהב מאוד משחקי מילים וחמשירים.
בספר הזה הוא ניסה להראות את קסמיו של החמשיר.
מעולם לא כתבתי חמשירים, אם כי במקרה תרגמתי בעבר כמה. אבל בשנת 2022 פנה אלי דוד בן-אשר כדי שאאייר לו ספר. דוד הוא בן גילי ובעבר הערצתי אותו כשחקן כדורעף. בבגרותו הוא עשה הסבה מכדורעף לחמשירים, וזה הספר שאיירתי לו:

הרוב המכריע של החמשירים של דוד עוסקים בענייני היום. הנה כמה מהם עם האיורים שלי:





ונחזור לספר של אונטרמאייר.
כשקניתי אותו, לפני שנים רבות, הסיבה הייתה המאייר ריצ'רד טיילור, עליו ארחיב בהמשך.
בספר הזה מנסה אונטרמאייר להראות את הפנים השונות של החמשיר (limerick) ולהציג כמה מפורסמים (כולל כאלה שאנחנו לא מכירים) שהשתעשעו בכתיבת חמשירים.
"אם ג'פרי צ'וסר הוא אבי השירה האנגלית", כותב אונטרמאייר בהקדמה, "אדוארד ליר הוא אבי החמשירים האנגלי".

החמשיר היה קיים אומנם כמאה שנה לפני ליר, ויש אומרים שעוד בימי הביניים, אבל ליר, שכתב אותם כדי לשעשע את ילדיו של אחד ממעסיקיו, דוכס דרבי, פרסם את הז'אנר הזה, והיום הוא נחשב באנגליה כ"אבי החמשיר".
ליר רצה שהעולם יכיר בו כגדול ציירי הציפורים והחיות של זמנו, והוא לא היה מאושר שדווקא הנונסנס שכתב, לרבות החמשירים, הביאו לו תהילה.
הוא כתב כ-200 חמשירים. לחמשירים שלו יש מבנה טיפוסי, שבו השורה האחרונה דומה מאוד לשורה הראשונה, והיא אינה "שורת המחץ", בשונה מחמשירים שכתבו אחרים. הנה אחד הידועים שבהם:

הוספתי לזה איור של מאייר אנגלי בשם ג'ון ורנון לורד, שהקפיד לצייר את ליר.

הנה התרגום המקסים שעשה לזה יהודה אטלס, עם שורת המחץ:

והנה עוד כמה חמשירים של ליר ביחד עם התרגומים של יהודה אטלס, שהוסיף להם שורות מחץ, עם איורים שלי, מתוך הספר עניבות במדבר:




גם לחמשיר האחרון הוספתי איור של ג'ון ורנון לורד:

והנה עוד כמה מהחמשירים הידועים של ליר:





שימו לב שהחמשירים שלו הודפסו בשלוש שורות…
בעקבות ליר החלו רבים לחבר חמשירים. חלקם כתבו חמשירים מבדחים, דומים לאלה של ליר, ואחרים ראו בחמשיר צורה של שירה.
בגלל הקשר ההדוק בין החמשיר לשפה, ולפעמים גם למשחקי מילים, לא צירפתי כאן תרגום, ועם הקוראים הסליחה.
מי שנחשב לקולגה של ליר בממלכת הנונסנס, לואיס קרול, הציע את החמשיר הזה:

ו.ס. גילברט מהצמד גילברט וסאליבן חיפש דרך לצחוק על החמשירים של ליר, ולמרות שהיה גדול החרזנים של התקופה – ואולי דווקא בגלל זה – הוא כתב חמשיר ללא חריזה כלל:

מעניין מה הוא רצה להגיד בזה. האם הוא התכוון שהחריזה של ליר לא מוזיקלית מספיק?
רוברט לואיס סטיבנסון, שבעיניי הוא גדול מספרי ההרפתקאות מבין הכותבים באנגלית, הרחיב את המיקום הגיאוגרפי. החמשירים שלו התרחשו באזורים משונים. את החמשירים הבא למשל, לא תוכלו למצוא בגן החרוזים לילד:

גם רודיארד קיפלינג נכנע לקסם של החמשיר. הנה אחד שלו עם איור שלי:

וכעת אציג את אחד מגדולי יוצרי הנונסנס באמריקה, ג'לט ברג'ס (Gelett Burgess) (1951-1866), שהיה סופר ואמן פלסטי. הנה אחד החמשירים שלו:

ברג'ס היה האיש שחיבר את השיר הפרה הסגולה:
I never saw a Purple Cow,
I never hope to see one,
But I can tell you, anyhow,
I'd rather see than be one!
שנחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של הנונסנס האמריקאי והפך כבר מזמן למושג.
עוד דמות מעניינת, הפעם אנגלי, הוא קוסמו מונקהאוז (Cosmo Monkhouse) (1901-1840). הוא עבד כפקיד ממשלתי במשרד המסחר, אבל כתב שירה ובעיקר חמשירי נונסנס, שהידוע בהם הוא זה:

גם במקרה זה האיור הוא שלי.
והנה עוד חמשיר שלו עם איור של טיילור:

בחמשירים רבים המילה האחרונה בשורה הראשונה היא שם של מקום, לשם החרוז. כך למשל השם נאנטאקט (Nuntucket) מתחרז יפה עם מספר רב יחסית של מילים, כמו למשל bucket. כאן עם האיור שלי:

כך קרה ש"נאנטאקט" הפך לשם כמעט נרדף לחמשיר, ובעיקר לחמשירים שמתחילים בשם של מקום. הרבה פרודיות נעשו על נאנטאקט, כמו זה, שהוא המשך לשיר המקורי:

(גם כאן האיור שלי).
מפורסמים רבים ניסו את כוחם בחיבור חמשירים, ומשלא הצליחו, אימצו לפעמים לעצמם חמשירים קיימים.
כך למשל נשיא ארצות הברית וודרו וילסון אהב כל כך את החמשיר הבא:

ובמקומות רבים שמו מוזכר כמי שכתב אותו. אבל האיש שכתב אותו היה משורר בשם אנטוני יואר (Euwer), שכתב כמה שירים על גוף האדם והעניק לז'אנר שלו את הכינוי "לימראטומי" (Limeratomy), שזה שילוב (הלחם) של "לימריק" ו"אנטומיה".
בין האמריקאים ראוי להזכיר את גדול כותבי הנונסנס – אוגדן נאש. הנה אחד שלו:

היו שהפכו את החמשיר לחידות, דהיינו פרסמו אותו ללא השורה האחרונה והשאירו לקורא להשלים. תוכלו למצוא רבים כאלה ברשת.
מטעמים שונים, ובכלל זה קוצר יריעת הרשומה, לא כללתי כאן פרק חשוב – החמשירים הגסים, או אפשר לומר ארוטיים ואפילו פורנוגרפיים. יש רבים כאלה, ומי שיחפש ימצא.
וכעת נעבור למאייר ריצ'רד טיילור.

הוא נולד ב-1902 בקנדה ומת ב-1970 בארצות הברית. הוא היה אחד הקריקטוריסטים שאהבתי כשלמדתי בבצלאל. והוא כמובן פרסם ב"ניו יורקר", וכך התפרסם. הנה כמה עבודות שלו:





והנה כמה איורים שלו מתוך ספר החמשירים, הפעם ללא טקסטים:







אני חושב שאהבתי אותו בעיקר מסיבה שאין לה קשר לאיכות, אלא בגלל הזיהוי המהיר של הפרצופים שלו, עם העיניים הגדולות והאף המחודד.
ונסיים עם עוד כמה חמשירים עם איורים של טיילור:














ניסיון נוסף 🙂