מעוללות הארכיון

לאחרונה עשינו ענת (האסיסטנטית שלי) ואני סדר בארכיון שלי. הארכיון משתרע על כל הדירה, כולל בארונות של המטבח. במהלך הסדר מצאנו איורים, מכתבים ומסמכים רבים שלא זכרתי מתי ובאיזה הקשר הם נעשו. מצאתי גם איורים וסקיצות שהזכירו לי דברים שכבר שכחתי. ריכזתי את כולם במגירה שעליה כתוב "מעוללות הארכיון" והפעם אני מביא כמה דברים מהמגירה הזאת. מכאן יובן שאין קו מקשר בין הדברים.

ואתחיל באמריקה שלי:

בחודש מרץ 1989 הוציאה מערכת TIME את הגיליון הזה:

הייתה בו רשימה מעניינת שב התבקשו מאיירים משבע ארצות לצייר איור בו יתארו מה הם חושבים על אמריקה ואולי גם מה חושבים תושבי המדינות שבהן הם חיים.

בתור נציג של ישראל הם פנו אליי, וזה האיור שלי שהופיע ב"טיים":

את זה כמובן זכרתי – בכל זאת, איור שלי ב"טיים"… אבל בחיפוש בארכיון מצאתי מעטפה שבה היו כמה רעיונות אחרים שאותם ממש לא זכרתי, שעלו לי במהלך המחשבה על האיור. הנה חלק מהם:

ומתוך הגיליון הזה, האיור של אלברט מאצ'ייק (Maciek) מפולין:

והנה מה שעשה מייקל ראבי (Raby) הצרפתי:

לפני ארבעה חודשים העליתי פה רשומה על התנ"כנחים, ספר המקאמות על התנ"ך שכתב אפרים סידון. אז מסתבר מהחיפוש בארכיון שכבר לפני כעשר שנים התחלתי להכין לזה איורים, כולל למקאמה על הנביא אלישע שהילדים צועקים אחריו "עלה, עלה קרח". זה האיור שבספר:

וזה האיור שמצאתי בארכיון:

הוא כמובן לא נכנס לספר, אבל מוכיח שלפני עשר שנים ההומור השחור שלי היה עוד יותר שחור.

וכדי להדגיש את השחור, הנה איור מהארכיון שעשיתי למקאמה על עקידת יצחק. גם זה היה לפני כעשר שנים. זה האיור מתוך הספר, להשוואה:

וזה מהארכיון:

לפני שנים רבות הייתה בחיפה, לא זוכר ביוזמת מי, תחרות קריקטורות בנושא אוכל. אומנם לא השתתפתי, אבל מכיוון שאחד השופטים בתחרות היה ידידי המאייר הצ'כי יִזִ'י סליבה, ביקשה ממני המארגנת שאשלח קריקטורה, שלא תוצג במסגרת התחרות. שלחתי לה את זאת:

המארגנת לא סבלה את הקריקטורה ולא רצתה להציג אותה. "זה לא מצחיק", היא אמרה. ביקשתי שתשאל את יז'י מה דעתו. יז'י אמר שאם היא הייתה בתחרות הוא היה נותן לה פרס… ואכן היא הוצגה. רק כשמצאתי את האיור בארכיון נזכרתי בסיפור.

בראיונות מספר סידון על סוגי הספרים שהוא כותב. הוא מספר על ספרים עם מסר פוליטי, כמו פרדיננד פדהצור בקיצור או מעלה קרחות, וגם על ספרים שהם נונסנס טהור ללא מסר. אחד מהם הוא זה:

זה היה הספר הראשון שבו שיתפנו פעולה, ובו היה השיר הזה:

לפני כך וכך שנים פנו אליי כמה פעילים צעירים, שדרשו מהעירייה להקים ברחוב יהודה הלוי גן במקום בנייה מסחרית (לימים הגן הזה הוקם והוא גן קריית ספר). הם ביקשו ממני רשות להשתמש באיור מתוך הספר לפוסטר שידגיש את הדרישות שלהם. זה הפוסטר:

ולכן בהרצאות אני לפעמים מספר שגם דברים שבמקור לא נכתבו וצוירו כדי להעביר מסר חברתי או פוליטי, אלא רק כדי לשעשע, הפכו לפעמים לכרזות שנושאות מסר חשוב.

בשנת 2009 העניקו לי מארגני "פסטיבל הקומיקס, הקריקטורות והאנימציה" את התואר יקיר הפסטיבל. הם ביקשו מאפרים סידון להעניק לי את הפסלון הזה:

(בצילום: שחזור עכשווי של המעמד).

והנה הפסל במלוא הדרו:

בשיטוט בארכיון מצאתי את הדברים שאמרתי כשקיבלתי את התואר. הנה הם:

אז למרות שאני לא קריקטוריסט מובהק, מדי פעם אני מצייר גם קריקטורות. הנה אחת שמצאתי בארכיון:

לא זכרתי אותה. אין לי מושג מתי ולמה ציירתי את זה, אבל אני מודה שלמרות שאני לא מת על משחקי מילים, אהבתי אותה כשגיליתי.

גם את זאת אין לי מושג מתי ולמה עשיתי:

זה נראה כמו איזה מדור שהיה לי, אבל אני לא זוכר אם זה בכלל הודפס.

ולסיום הנה סדרה בת 20 איורים. היום אני מכנה אותה רקוויאם לעיתונות המודפסת, אבל כשזה צויר העיתונות המודפסת הייתה צינור תקשורתי חשוב. אני מניח שכל איור מתאר נושא שהעיתונות עסקה בו, אבל מתי זה נעשה והאם זה הודפס ובאיזה מקום? – אין לי מושג.