הרוח בטירה ואוסקר באמריקה

סמואל ג'ונסון: "אני מוכן לאהוב את כל האנושות, מלבד אמריקאי".

*

ריצ'רד אלמן כתב ספר ביוגרפי עב כרס (550 עמודים) על אוסקר ויילד:

אלמן מספר בו כמעט על כל פיהוק של ויילד, אבל ברשימת הספרים שכתב, שמופיעה בסוף הספר, לא מוזכר הסיפור הרוח מטירת קנטרוויל, שאהוב מאוד על רבים.

למי שלא זוכר, מדובר שם על אמריקאי בשם אוטיס, בעל משפחה – אישה, ילדה בת 15 בשם וירג'יניה וזוג תאומים – והוא קונה את טירת קנטרוויל שבאנגליה.

למרות שנאמר לו שהטירה רדופת רוחות, אוטיס עם היגיון אמריקאי בריא, לועג לעניין הרוחות. ואז כשמסתבר שאכן בבית מסתובבת רוחו של סר סיימון קנטרוויל, שרצח במאה ה-16 את אשתו, מתרחש בספר עימות בין ההיגיון האמריקאי למסורת האנגלית, ודווקא וירג'יניה, הנערה האמריקאית, מתיידדת עם סר סיימון ומביאה לו גאולה ברוחו של ויילד. בהקשר זה כדאי לזכור שבנוסף לכול ויילד היה גם אדם דתי, אם אתם זוכרים את הענק וגנו.

למה אלמן לא מנה את "הרוח" (ככה אכנה את הספר מעכשיו) בביוגרפיה – אין לי מושג. אבל כאן אתייחס הפעם לספר הזה ולאיורים, בעיקר מנקדות המבט של התנגשות התרבויות.

הנה כמה עטיפות של הספר, שיצא במהדורות רבות באנגליה:

בעבר כתבתי שבשנת 1882 נסע אוסקר ויילד למסע הרצאות בארצות הברית בגלל מחסור בכסף. הוא קיבל יחסית מעט מאוד כסף על ההרצאות האלה, אבל זה היה יותר ממה שהיה יכול לקבל באנגליה. הוא בחר לדבר שם על שני נושאים: "אמנות ויופי", כולל על עיצוב פנים, ו"רשמים אישיים מאמריקה". הנושא הראשון מעניין, ובהזדמנות אקדיש לו רשומה.

כאשר ויילד מגיע למסע ההרצאות בארצות הברית ואומר במכס: "אין לי מה להצהיר מלבד על גאוניותי", הוא בן 27 ועדיין לא כתב את המחזות והספרים הידועים שלו. הוא היה יכול להציג רק ספר שירים אחד. ובכל זאת, בשנה שבה שהה באמריקה הוא התראיין 91 פעמים, יותר מכל אדם אחר.

אנחנו (האנגלים) חולקים הכול עם האמריקאים, חוץ מהשפה כמובן (לימים ג'ורג' ברנרד שו יטען שהוא זה שהמציא את האמירה הזאת), עמד מול קהל ב-140 ערים ועיירות והקסים אותם עם האנגלית שלו. אבל במקומות מסוימים נכתבו בעיתונים גם כותרות כאלה:

האמן המסריח יגיע אלינו

או:

אוסקר ויילד ירצה אצלנו עם המילים המשעממות שלו

וגם:

האנגלי הזה עם הלבוש המטופש.

הנה הוא, באיור של מקס בירבוהם, מרצה לפני קהל אמריקאי:

והנה שתי קריקטורות שהתפרסמו באנגליה:

ולמי שלא זוכר: הוא גם קרא לאמריקה "ארץ חולי הירח".

ואולי המשפט המעניין ביותר שהוא אמר על אמריקה הוא:

"אמריקה היא אומה שעברה מהברבריות לדקדנס בלי לגעת בציוויליזציה".

כמה ספרים ראו אור על "אוסקר ויילד באמריקה":

למומחים בנושא הזה יש סיפורים שכבר הפכו לאגדה. למשל הסיפור הזה:

בעיירת כורים במערב ארה"ב בחר אוסקר ויילד לקרוא מהאוטוביוגרפיה של בנוונוטו צ'ליני (מי שמכיר את חייו של צ'ליני יודע שהוא היה אדם פרוע במיוחד).

השומעים אהבו מאוד את הקטע ורק שאלו: "למה לא הבאת אותו איתך?"

ויילד השיב: "הוא כבר מת מזמן".

והשאלה הבאה הייתה: "מי ירה בו?"

"זה נשמע לי קצת תמוה", כתב אוסקר וילד, "עד שנכנסתי לאולם ריקודים ושם היה שלט גדול: 'אל תירו בפסנתרן, הוא עושה כמיטב יכולתו' ".

סיפור יפה, בין אם קרה במציאות או שזה פרי דמיונו של ויילד.

אוסקר ויילד חזר מאמריקה וחלפו ארבע שנים עד שכתב את הרוח מטירת קנטרוויל.

ּאם אנחנו זוכרים את הזלזול שבו התייחסו אנשי הרוח והספרות הבריטים לאמריקה, אז למרות האמרות הקיצוניות של אוסקר ויילד שהבאתי לעיל, בספר "הרוח" אוסקר הוא כמעט מעריץ של האמריקאים. נכון שיש שם הרבה לעג על המעשיוּת שלהם, אבל בסך הכול הגיבורה הטובה היא וירג'יניה, הנערה הנפלאה שאומרת לסר סיימון: "זה ממש לא בסדר להרוג מישהו", ובסוף, בתור פרס, היא מתחתנת עם דוכס אנגלי…

הכול התחיל מזה שחיפשתי מאיירים שאיירו את "הרוח" ובכלל רציתי לכתוב רשומה על איך מציירים רוחות. מצאתי את הספר הזה:

ובו יש ילדה שקופה:

ציירתי אותה בהשפעת הרוחות באיורים הקלאסיים, ואז גיליתי שהמאייר שנחשב ל"מאייר הקלאסי" של "הרוח" הוא כמובן אמריקאי. שמו ואלאס הרד גולדסמית (Wallace Heard Goldsmith) שחי בין השנים 1945-1873.

בימיו הוא נודע כקריקטוריסט ספורט:

וגם כקריקטוריסט פוליטי.

טור הקומיקס שלו בנושא ספורט היה פופולארי מאוד. אולי בעתיד אכתוב רשומה בנושא "הקריקטורה וההומור בספורט", שהיום כמעט לא קיים בארץ.

בשנת 1906 יצר ואלאס איורים ל"הרוח". זה היה כמה שנים לאחר מותו של ויילד, ומעניין לדמיין מה הוא היה אומר לו ידע שהמעריץ הגדול שלו היה איש ספורט, תחום שאוסקר ממש בז לו.

הנה כמה איורים שלו לספר:

לא אתייחס כאן לכל המאיירים שאיירו את "הרוח", אבל הנה כמה רוחות שאיירו כמה מאיירים.

זהו איור של איווה מיכאיליאן האוקראינית:

והנה איור של מקסים מיטרופנוב (Maxim Mitrofanov):

ואיור של עוד מאיירת אוקראינית מעניינת, דריה חלזאטובה:

וגם איור של אוואריסטו מורא (Evaristo Mora):

מאחר ששמתי במרכז הרשומה את היחס, הכמעט אמביוולנטי, של אוסקר ויילד לאמריקה, הנה כמה משפטים שאנשי הומור בריטים אחרים אמרו על אמריקה:

"אני מתעב את האמריקאים. הם מצפים שכולם ילכו לעזאזל בקצב הקדחתני שלהם. זה לוקח מאות שנים לעשות את זה כמו שצריך. תראו אותנו!"

(ג'ון לה קארה)

וינסטון צ'רצ'יל שהיחס שלו לאמריקה הזכיר קצת את אוסקר ויילד, אמר:

"אתה יכול לסמוך על האמריקאים. בסוף הם יעשו את הדבר הנכון, אחרי שניסו את כל שאר האפשרויות".

ההיסטוריון הידוע ארנולד טוינבי אמר:

"אמריקה היא כמו כלב ידידותי גדול בחדר קטן. כל פעם שהוא מכשכש בזנב הוא מפיל כיסא".

ג'ון קליז אמר כמה דברים על השימוש בנשק אמריקאי, ביניהם שני המשפטים האלה:

"אסור להרשות לאמריקאים לשאת אקדחים; בכלל אסור להם להשתמש בכל חפץ שיהיה יותר מסוכן מקולף ירקות".

"האמריקאים צריכים ללמוד לפתור בעיות אישיות בלי להשתמש באקדחים, עורכי דין או פסיכולוגים".

והציטוט האחרונה שאביא הוא:

"לאמריקאים יש מילים שונות בשפה האנגלית לתאר דברים.

הם אומרים Elevator כשאנחנו אומרים Lift; הם אומרים "נשיא" כשאנחנו אומרים "פסיכופט מטומטם".

את זה אמר האיש הזה:

השחקן והסטנדאפיסט אלכסי סייל.

ולסיום, אם מישהו יפגוש את ריצ'רד אלמן, הביוגרף של אוסקר ויילד, שאלו אותו למה הרוח מטירת קנטרוויל לא מוזכר בספר שהזכרתי לעיל.