מבוגרים משוחחים עם ילדים

לי לא היה ספק שהוריי אהבו אותי מאוד, אבל את השגיי המקצועיים הם לא ידעו להעריך. לא היו להם כלים לזה. לפעמים היו אומרים לי: "איזה יופי. שמענו מהשכנים שיצא ספר עם איורים יפים שלך", ואז אמרתי להם שכבר נתתי להם אותו לפני חודש. אבל כאשר נכתב עליי משהו בעיתון, או שחנה זמר אמרה עליי משהו באיזה אירוע, זה שימח אותם מאוד, והם סיפרו את זה בגאווה לשכנים ולקרובים.

אבל היה ספר אחד שגרם לאבא שלי להעריך אותי ולשמוח מאוד, זה היה הספר הזה:

אבא שלי, כמו רבים מבני דורו, העריץ את אליעזר שטיינמן.

כאשר הספר יצא, שטיינמן היה אומנם כבר 12 שנה בין המתים, אבל לראות את שמו מודפס לצד שמי ביחד על עטיפת הספר – זה הביא גאווה ושמחה רבה ליעקב אבי.

מעולם לא פגשתי את שטיינמן. את בניו נתן שחם ודוד שחם הכרתי. נתן הוא אחד סופרים הישראלים האהובים עליי, ולדוד איירתי את הספר הזה:

בחרתי לפתוח בספר שיחות עם הנכדה, שכן הרשומה הזאת עוסקת בשיחות של מבוגרים עם ילדים. הספר שאציג במרכז הרשומה הוא הספר הזה, שכתב בני תומר ויצא ב-1999 בהוצאת ידיעות ספרים:

הוא נועד לילדים, אבל בהחלט מומלץ לקריאה גם למבוגרים.

הספר של שטיינמן, שיחות עם הנכדה, מיועד למבוגרים. היום בגילי כשאני מנסה לקרוא אותו, אני מתקשה, גם בכלל האותיות הקטנות והצפופות, אבל בעיקר בגלל הכתיבה, שהיום קצת קשה לעיכול. הנה מה שנכתב בגב הספר:

והנה קטע אופייני:

כאשר פנו אליי מספריית הפועלים וביקשו שאאייר את הרשימות של שטיינמן, היו לי התלבטויות שגרמו לי לסרב, אבל בגלל שבין הפונים היו דמויות שאהבתי והערכתי, ניסיתי תקופה די ארוכה למצוא פתרון איורי לספר הזה.

כשמצאתי דרך להראות את המדברים ברישום ציפורן ואת נושא השיחה ברישום נגטיבי על רקע שחור, חשבתי שזה פתרון קצת דחוק.

היום, 42 שנה לאחר שציירתי את זה, אני אוהב מאוד את הפתרון האיורי הזה. הנה כמה איורים מתוך הספר:

כפי שרואים, ניסיתי לאייר את שטיינמן דומה לעצמו, כפי שהיכרתי מהציורים. למשל זה:

פרט לאיורים עם הרישום הנגטיבי היה גם איור אחד כזה:

והאיור האחרון הוא זה:

והנה קטע מפרק הסיום מורינו ורבינו התינוקות:

וכעת לספר נו באמת!

לפעמים אנחנו המאיירים עומדים בפני בעיה, כאשר כל מה שקורה בספר זה אבא ובן שוכבים או יושבים על הדשא והסיפור הוא בדיאלוג ביניהם.

אז במקרה של נו באמת! יש בדיאלוג עצמו המון מה לאייר, אבל היו לי גם מקרים אחרים שבהם לא תמיד היה מה לאייר (בהזדמנות אספר על זה).

אז הנה כל הספר נו באמת!:

 

 

 

 

*

ומכאן לעוד ספר ידוע מאוד על ילד ואבא:

שיצא גם בעברית:

אני יודע שאנתוני בראון נחשב בעיני רבים לאחד מכותבי ומאיירי ספרי הילדים הטובים והאהובים בתקופה שלנו.

במשך 13 השנים שהבלוג שלי קיים, כתבתי על בראון מעט מאוד. זה רק אומר שלמרות שהוא מקצועי ובהחלט ראוי שיכתבו עליו, אני מתרכז ועוסק בבלוג שלי בעיקר בדמויות או בדברים שקרובים לליבי, ורק פה ושם בשוליים, כדי להדגים דברים ספציפיים שקשורים לנושא שעליו אני כותב, אני מזכיר גם אחרים.

ולכן לא הקדשתי רשומה לאנתוני בראון.

בספר אבא שלי של בראון אין בעצם דיאלוג, אבל הדרך המוגזמת שבה הילד רואה את היכולות של האבא נותנת לאנתוני בראון הזדמנות לעשות את מה שהוא עושה במקצועיות – פרשנות חזותית לטקסט.

זה המקום להזכיר את אחד מספרי הילדים היפים שנעשו בארץ, ספר שכולם מכירים:

למרות שאין בו שיחות, הוא ספר יפהפה של שני יוצרים שאני מעריך מאוד.

היום כשאני כותב את הרשמה הזאת, גילי מתקרב ל-86.

תומר בני הבכור מעל 60; אוֹרי בן 56 ומאיה בת 33. וכמו שאמרתי תמיד, על טיב היחסים בין הורים לילדים צריך לשאול את הילדים.

ועוד על העבודה המשותפת שלי עם הילדים ראו כאן.