עד כה העליתי כאן שבעה ראיונות עם מאיירים ישראלים. הפניה בסוף הפוסט. הפעם אני שמח להעלות ריאיון עם מרינה גֶרצ'אניק. אני עוקב בעניין רב אחרי האיורים של מרינה, ויכולת הגיוון והאומץ שלה מרתקים אותי.
*
ספרי משהו על עצמך; איפה גדלת? איפה למדת איור?
נולדתי בעיר ברסט (ברסט-ליטובסק) שבבלארוס למשפחה יהודית טיפוסית – אבא מהנדס ואימא מורה לפסנתר. מבחר המקצועות הראויים במשפחות יהודיות היה לא גדול – רופא, מהנדס או מוזיקאי. אותי ייעדו להיות פסנתרנית, והעברתי את ילדותי בלימודי פסנתר קשוחים. אך מאז שאני זוכרת את עצמי, הדברים שהיו אהובים עליי יותר מכול היו לקרוא ספרים ולצייר את מה שקראתי. יכולתי להעביר נצח על ספה עם ספר ומחברת ביד. לא ברור לי איך, אבל ההורים שלי הרשו לי לנסות להתקבל למכללה לאמנות בעיר מינסק, לשם לתדהמת כולם התקבלתי בגיל 15. שם התנסיתי לראשונה בציור אקדמי, שיעורי אנטומיה פלסטית, פרספקטיבה, תולדות האמנות… עד היום אני חולמת שאני חוזרת לכיתה שלי במינסק ומתעוררת עם ריח חזק של שמן באף.
בגיל 19, בדיוק כשסיימתי את הלימודים, עליתי לארץ. חשבתי שאמשיך את הלימודים בתחום האמנות, אך הייתי עולה חדשה ולא היה כסף בשביל הלימודים. התחלתי לעבוד בתור גרפיקאית והמשכתי עם הקריירה הזאת כעשרים שנה. לא הייתי גרפיקאית מבריקה, אך תמיד ניסיתי להכניס לתוך העיצובים שלי איורים, בעיקר דמויות. אנשים – זה מה שהכי אהבתי לצייר מאז ומתמיד ועד היום. בשלב מסוים נורא התגעגעתי לציור ידני, כי עבדתי בעיקר על מחשב. החלטתי שלא אחכה עד שיהיה לי זמן – הכנסתי מחברת סקיצות וכלי רישום לתיק והתחלתי לצייר בין לבין: בזמן שחיכיתי לילדים שלי בחוג או במגרש המשחקים, בבתי קפה ובתור לרופא. לאט לאט התגברתי על הפחד לצייר בציבור התמכרתי לזה. העיסוק בתיעוד החיים דרך הרישום שינה את הקריירה שלי והחזיר אותי לעיסוק באמנות.
באותה תקופה גיליתי ארגון עולמי שנקרא Urban Sketchers, שאיגד אנשים מכל העולם שאהבו לתעד את המתרחש סביבם בסקצ׳בוק. התחלתי לשתף את העבודות האלה ברשת; הרגשתי חלק מקהילה – הקמתי סניף תל אביבי של סקצ׳רים והתחלתי ללמד. היום תיעוד בסקצ׳בוק הפך לעיסוק המרכזי שלי, שעזר לי להפוך למאיירת.
*
אנא ספרי מי המאיירים שאת אוהבת בחו"ל; ממי הושפעת? והאם יש מאיירים שכדאי שאעלה עליהם רשומות בבלוג שלי?
רשימת המאיירים שנותנים לי השראה משתנה מתקופה לתקופה. אבל אם אני צריכה לתת שם של מאייר קלאסי שתמיד יתן לי בוסט של אנרגייה וגם יצחיק אותי, זה בטח סול סטיינברג הגדול!
בתוך ילדה גדלתי על אסתטיקה איורית סובייטית. מצד אחד אהבתי מאוד איורים ריאליסטיים, אבל כנראה גם ספגתי את היופי של איורים מאוד גרפיים, שנעשו במגבלות של הפרדת צבעים חסכונית, כמו האיורים של האמן והמאייר הנפלא מאי מיטוריץ'. היום אני מראה את העבודות שלו לתלמידים בתור השראה!
מהמאיירים העכשוויים אני אוהבת את אלה שאוהבים רישום מהתבוננות: בנואה גיום, חסוס סיסנרוס, יאן קבי, אדית קרון. יש לי מנהג לקנות לפחות ספר ילדים מאויר אחד כשאני מטיילת בחו״ל – ולגלות מאיירים חדשים ולא מוכרים עולמית.
*
איך היית מגדירה את מה שמיוחד באיור שלך? והאם יש תחום שבו את מעדיפה לאייר?
לא למדתי איור, וגם אחרי שהתחלתי לאייר לכל מיני גופים מכובדים סבלתי מ"תסמונת המתחזה" – האם אני יכולה לקרוא לעצמי מאיירת? האיורים שלי נולדו מתוך הסקצ׳בוקים שלי – סיפורים ויזואליים שהייתי עדה להם. את הרוח הזאת אני מנסה להעביר לתוך האיור. לא תמיד יש לי אפשרות לאייר את הנושא שלי מהתבוננות, אך גם כשאני עובדת מרפרנסים מצולמים, אני מנסה לשמור על תחושת קוצר הזמן, מיידיות, חד פעמיות, ולפעמים גם טעות. אני לא עושה ציורי הכנה ולא משתמשת בשולחן אור; מעדיפה לעשות כמה ניסיונות שצריך alla prima עד שיוצא לי משהו שאני מרוצה. ציור ברחוב לימד אותי להתגבר על פחד במה, ואני מנסה שבכל איור שלי יהיה כמה שיותר מהופעת לייב.
אני לא חושבת שהאיורים שלי מתאימים לילדים קטנים. הנושאים שאני אוהבת לאייר הם יותר "נושאים של גדולים". למרות שאני לא חושבת שיש דבר כזה איור לילדים – יש איור טוב, וכל גיל ייקח ממנו את מה שמתאים לו, כמו למשל האיורים לספרי הילדים של טומי אונגרר הענק.
אני תמיד אעדיף לאייר אנשים ותנועה.
*
האם פרט לאיור אם גם עוסקת או עסקת בציור?
כן, תמיד עסקתי בציור במינון כזה או אחר. אפשר להגיד שהיום אני עוסקת בציור במשרה מלאה. מזה שנה שנייה שיש לי סטודיו בקריית המלאכה, שם אני מציירת כמו ציירת ״אמיתית״ – שמן, פורמטים יותר גדולים… ואם ברצינות – אז כן, אין גבול ברור בין רישום קטן בסקצ׳בוק לאיור לכתבה בעיתון או ציור של מטר על שניים בשמן. הם כולם חלק ממני ומזינים זה את זה.
*
האם את קוראת, ואם כן איזה ספרים אהובים עליך במיוחד?
כן, תמיד קוראת, בעיקר ספרות יפה – גם קלאסית וגם מודרנית, בעיקר בעברית, אך לפעמים ברוסית. המינון תלוי בתקופות בחיים, אבל תמיד יש לי ספר שאני באמצע שלו.
בבית ההורים שלי ספרים היו המרכז. כל הקירות בבית היו מכוסים בספריות: רומנים קלאסיים ומודרניים, ספרי אמנות, אנציקלופדיות… בילדות מאוד אהבתי ספרי הרפתקאות ומדע בדיוני. היה לנו אוסף יצירות מלא של ז׳ול ורן, שאותו בלעתי בגיל בית הספר. אהבתי מאוד את דיומא עם שלושת המוסקטרים וספרי ההמשך שלו, בהמשך שתיתי את כל ספרי איזק אסימוב… את כל זה ציירתי ופיסלתי. לצערי ההורים לא שמרו את הציורים האלה.
הספרים האהובים עליי מהילדות, שאני חוזרת אליהם בתקופות שונות בחיים הם: החייל האמיץ שווייק של ירוסלב האשק עם האיורים הנפלאים של לאדה, 12 כיסאות של איליה אילף ויבגני פטרוב, הסיפורים הקצרים של צ'כוב.
*
האם את גם מלמדת? ובכל מקרה האם יש לך דעות או רעיונות על לימודי איור?
כן, אני מלמדת את מה שאני קוראת לו "רישום אורבני" – urban sketching. זהו תחום יצירה המתבסס על ציור ורישום, אך עיקרו הוא לספר סיפור מהתבוננות ישירה, מה שנקרא – ממקור ראשון. התחום חופף מאוד לאיור. אפשר להגיד שזה איור מסוג מסוים. הגבולות של urban sketching הם מאוד לא קשיחים מבחינת הטכניקה – הכול הולך, העיקר שנשתמש בכלים ניידים וקלים לנשיאה בתיק: החל מרישום בעיפרון גרפית פשוט, דרך חומרים רטובים כמו צבעי מים או גואש, ועד מגזרות נייר וקולאז׳. אפשר גם לכלול כתיבה – החל ממילים בודדות, תוך שימוש באותיות כאלמנט עיצובי, ועד טקסטים ארוכים יחסית, שמשתלבים עם הציורים.
התחלתי ללמד באופן ספונטני, בסדנאות בכנסים בינלאומיים של urban sketchers. היום יש לי קורס סקצ׳ינג חצי שנתי עם קבוצה שממשיכה כבר כמה שנים, שאותו אני עושה בקרבת הסטודיו שלי בקריית המלאכה, בנוסף לקורסים קצרים וסדנאות בארץ ובחו״ל. יצא לי גם ללמד קבוצות של מאיירים. אני חושבת שבלימודי איור בארץ חסר מאוד התחום הזה של רישום מהתבוננות, הרישום הידני שמתבטא קודם כל בקשר הכל כך בסיסי הזה של עין-יד, ואחר כך בחוויה מתמשכת, שכוללת התבוננות, סינון והבנה של הרגש והסיפור. בנוסף, עם כניסת המחשב לחיינו, מאיירים צעירים התנפלו על פוטושופ ואילוסטרייטור ועל הקלות שבהחלפת פילטרים ושל undo. היום בעידן הסמארטפונים ובהתמכרות לתיעוד התמידי שלא דורש מאמץ, שהדור הצעיר עוסק בו, יש ערך מיוחד דווקא בלהאט את הקצב, לשהות במקום, לחוות אותו באמת. רישום מהתבוננות של החיים עצמם הוא כמובן גם חדר כושר נהדר ליד ולעין – שומר עליהם קלים וחדים! והדבר הכי חשוב – זה כל כך כיף!
*
האם את גם כותבת או כתבת או שאת רוצה לכתוב?
אוהבת מאוד לכתוב. בצעירותי הייתי טובה בכתיבה, אך היום אני מרגישה שאין לי שפה שאני יכולה "לשחות" בה – את הרוסית שלי אני לא מתחזקת, ולכן קשה לי מאוד לכתוב היום ברוסית. העברית שלי לא מספיק שורשית ועשירה, כך שנשארתי בלי שפה. לפחות ככה אני מתרצת את זה שאני לא כותבת. ברשימת הדברים שאני רוצה לעשות יש לי: לקחת קורס כתיבה – אולי זה יקרה מתישהו ויתן לי פוש.
*
האם יש לך חלומות בתחום האיור?
אני חושבת שהייתי רוצה מתישהו לכתוב ולאייר ספר משלי. וגם לעשות איורי ענק – זה מתחום החלומות 🙂
*
את יכולה לתאר את התהליך מרגע שמזמינים ממך איור לעיתון ועד שהוא מודפס ואת מקבלת תגובות?
אני אוהבת איור לעיתונות בגלל לוחות הזמנים הצפופים שלו והלחץ, שמדמים אותו לרישום ברחוב, כשלפעמים המודל שעזב או גשם שהתחיל מאלצים אותי לסיים בדיוק בזמן!
בדרך כלל אני קוראת את הטקסט (הרבה פעמים כשאני מתחילה לאייר הטקסט עדיין לא גמור סופית, וצריך להבין לבד מה הכותרת או השורה התחתונה שלו). אחרי זה אני מרשה לעצמי קצת להתפזר לצדדים, להסתכל על רפרנסים: עבודות של אמנים שהייתי רוצה לקחת מהם השראה; לא חייבת השראה סגנונית, אלא יותר השראה של גישה. אני עושה קצת סקיצות ממש גסות של קומפוזיציה, מהדימויים שעלו לי בראש בזמן הקריאה. אחר כך אני מחפשת רפרנסים יותר ספציפיים לסצנות ודמויות שבראש שלי. אם אני יכולה לצאת החוצה ולרשום אותם מהתבוננות – זה מצוין. אם לא – מעדיפה רפרנסים זזים ולא סטילס. אני לא אוהבת להישאר באותה הטכניקה; משתדלת לא לשעמם את עצמי ולהתאים את הכלים לתוכן. הרבה פעמים לאחר המחקר הוויזואלי וחיפוש הרעיונות אני חוזרת לדימוי הראשון שעלה לי בזמן קריאת הטקסט. זה מלמד אותי לסמוך יותר על הדמיון שלי – על בנק הדימויים הענק שבראש שלי 🙂
רגע הפרסום של האיור הוא רגע קסום – התינוק נולד, והאימא הסובייקטיבית מקבלת פידבקים מבחוץ. זה מאוד מרגש אם הקהל קולט את מה שהתכוונתי אליו!
*
האם יש טכניקות שאת אוהבת במיוחד? ובכלל איך את מתייחסת לנושא הטכניקה?
כמו שכתבתי, אני לא בן אדם של טכניקה אחת. זה גם משעמם וגם לא בריא לדעתי. ברגע שאנחנו נעשים "מומחים" מתחילה האוטומטיות – פתרונות מוכנים, מניירות… אני אוהבת לשים את עצמי מדי פעם במקום הלא נוח, לא יודע, מחפש. אוהבת כמעט את כל הטכניקות הידניות – מרישום בעיפרון גרפיט, גואש או צבעי מים, לפעמים בשילוב עם עפרונות צבעוניים או טושים אקריליים, פנדות, טושים של ילדים… מתה על דיו שחור עם מכחול יבש או ציפורן. מאוד אוהבת קולאז׳, מגזרות נייר ושבלונה והרבה פעמים משלבת אותם ביחד ומוסיפה להם גם רישום. הם תמיד מוציאים אותי מפתרונות אוטומטיים וגורמים לי לסמוך על מקריות. לא אוהבת לאייר על תוכנות מחשב, אך כן משתמשת הרבה פעמים בפוטושופ בשביל לחבר ביחד את השכבות של האיור הידני ולעשות לו כוונון האחרון.
*
והנה עוד כמה איורים של מרינה:
***
ואלה הראיונות הקודמים עם המאיירים:
מרתק! מאיירת נפלאה ואישה חכמה. ובכלל חיבור כל כך טבעי והגיוני ביניכם.
אני כל כך אוהבת את העבודות שלה!,עוקבת אחריה בעצמי כבר הרבה זמן.עכשיו כשקראתי את הראיון איתה אפילו אוהבת אותה יותר.תודה על הראיון הזה!