גילוי נאות: הרשומה הזאת, עוד יותר מאשר האחרות, ספוגה בדעותיי ובטעם האישי שלי. ייתכן שרבים מהקוראים יראו את הדברים בצורה שונה.
*
אין כמעט דמות שאתם מכירים מהקריאה בספרים הקלאסיים, ובעיקר בספרים לילדים, שלא תמצאו אותה יצוקה בברונזה (וכמובן לפעמים גם בחומרים אחרים), באיזה פארק או במקום ציבורי אחר.
האם אפשר להתעלם מהפסל הזה, שעומד בסנטרל פארק בניו יורק?

לחלק מהם, כמו לפסל הזה של אליס, יש נוכחות כמעט מגלומנית. ואחרים הם צנועים ומוצנעים, כמו הפסל הזה:

חלק מהם ניצבים במקום שיש לו קשר לתוכן הספר, וחלק במקומות אקראיים.
את הפוסט הזה החלטתי לכתוב בהשראת איורים של רוברט מקלוסקי בספר הזה:

וגיליתי שלספר הזה יש מחווה פיסולית חמודה מאוד:

אהבתי מאוד את הפסל הזה, שנמצא בבוסטון, למרות שאין לו ערך אמנותי של ממש, וזה מביא אותי לפסל הזה:

זהו פסלו של פיטר פן בגני קנסינגטון שבלונדון. על הפסל הזה כתבתי די הרבה בספרים על לונדון.
מכל פסלי הברונזה של גיבורי ספרי הילדים, פיטר פן, הפסל הזה של הפסל ג'ורג' פראמפטון, הוא האהוב עלי ביותר, ואפילו אוסיף שאני אוהב אותו יותר מאשר את הספר שבהשראתו הוא נוצר.
הנה מה שכתב על זה יהודה אטלס בספר ילדים גדולים:

חִנו של הפסל לא קשור בעיני דווקא לדמות של פיטר, אלא לכל הדמויות והחיות החבויות באופן מקסים בפסל. פראמפטון הכניס שם 11 פיות, חמישה ארנבים, שבעה עכברים, שלוש ציפורים, שבלול אחד וסנאי אחד.



כפי שכתב יהודה, הדמות של פיטר לא עוצבה בדמותו של מייקל, בנו המאומץ של בארי, אלא בדמותה של השחקנית נינה בוסיקו. זה גרם לסכסוך קטן בין בארי לפראמפטון, אבל אותי זה מוביל לעוד פסל של ילד, והפעם של לורד פונטלרוי:

גם כאן מדובר באישה ששיחקה את הילד פונטלרוי. מדובר בשחקנית מרי פיקפורד, שמונצחת בבניין מילר בניו יורק ביחד עם עוד שלוש שחקניות:

הפָסל הוא אלכסנדר סטירלינג קאלדר, פסל אמריקאי חשוב (אביו של קאלדר הידוע במוביילים שלו).
ולפני שאמשיך ואחשוף בפניכם שורה די ארוכה של פסלים, ארשה לעצמי להגיד כמה דברים מנקודת מבטו של מאייר:
המאייר הוא זה שהופך מילים למצגים חזותיים בספר.
יותר מפעם אחת שמעתי את המשפט: "למה צריך איורים? הרי הם חוסמים את דמיונם של הילד או הילדה, שהיו רוצים לדמיין לעצמם את גיבורי הספר כפי שעולים בעיני רוחם".
אין לי תשובה טובה לטענה הזאת, מלבד זאת: "גם הסופר וכל יוצר מגביל את דמיונו של הקורא, שבמקום ילדה עם קפוצ'ון אדום, שהולכת להביא מזון לסבתא שלה ופוגשת זאב, היה אולי מעדיף דווקא גמד שהולך להביא אבטיח לדודה שלו ופוגש קנגורו".
התשובה היא מתחכמת, אני יודע, אבל אני גם יודע שלי כמאייר יש אחריות די גדולה כשאני מציג באופן חזותי דברים, שכאשר הם מובאים במילים יש בהם עמימות, והקורא יכול לדמיין אותם כפי שהוא חושב.
ואז – אם מישהו לוקח את הדמות והופך אותה לפסל ברונזה, הוא כבר ניצב בפני עוד כמה בעיות, בנוסף לבעיות שיש למאייר:
בעיה אחת היא: האם לעצב את הפסל לפי האיור? (במקרים כמו אליס, פו הדוב או הנסיך הקטן, שיש להם מה שנקרא איורים קלאסיים).
בעיה נוספת היא: מכיוון שיש רק פסל אחד, מה בדיוק לבחור כדי שייצג את הספר? למאייר כידוע יש יותר מאפשרות אחת בספר להעביר את רוח הכתוב.
ועוד בעיה: לפסל יש יותר מגבלות טכניות מאשר לאיור. אם היוצר ירצה למשל לעשות פסל של נילס הולגרסן טס על אווז באוויר, הוא בבעיה.
חולון היא עיר שממתגת את עצמה כ"עיר הילדים", ויש בה גנים שבהם הוצבו פסלים של גיבורים מספרי ילדים. אז למרות שלספר האריה שאהב תות יש את האיורים שאני עשיתי (עדיין הם יחידים לספר הזה), מי שהחליט איך יראה הפסל לא התחשב באיורים שלי (אגב, גם לא התייעצו איתי ואפילו לא הזמינו אותי לחנוכת הגינה).
הנה הפסל שנבחר לייצג את הספר:

מאחר שאני קשור לספר הזה, לא אכתוב כאן את דעתי.
לגורל דומה זכה הספר שאיירתי והילד הזה הוא אני, גם הוא בגן בחולון:

הפסל הזה נעשה על ידי פסלת חשובה, והוא יכול להתאים כמעט לכל ספר.
גם כאן אני הייתי מחוץ לתמונה.
וכעת בואו נבדוק איך הפָּסלים התמודדו עם הדמויות מספרי הילדים.
תראו למשל מה עשו לפינוקיו.
במהדורה הראשונה לספר שכתב קולודני יש איורים שבהם נראה פינוקיו כך, עם הכובע דמוי החרוט:

ובכל הבובות שמוכרים באיטליה יש לפינוקיו כובע כזה.
אולם אחר כך פינוקיו זכה להמון איורים (בקרוב אעלה רשומה על האיורים לפינוקיו).
ובמוחם של רבים נתקבעה דווקא הדמות שיצר וולט דיסני:

ישנם המון פסלי פינוקיו ברחבי העולם. הנה כמה מהם:



וכמובן, האף הארוך קוסם מאוד לפסלים, שמשתמשים בו גם ללוחמה סאטירית.

אבל פינוקיו הוא המובהק בגיבורי הספרי לילדים שהביא השראה למה שנקרא אמנים רציניים, כמו למשל ג'ים דָיין, אמן הפופ האמריקאי שעסק הרבה בסמלים חזותיים מוכרים. דיין עסק די הרבה בפינוקיו של דיסני והכין כמה רישומים וציורים שלו. הוא יצר את פסל פינוקיו הידוע ביותר, שעומד באוהיו:

דיין ידע שבפסל ברונזה לפעמים דווקא הפרצוף וההבעה הם מכשול, ולכן עיצב את הפרצוף של פינוקיו בצורה כזאת:

אצלי הוא מקבל ציון גבוה על ההחלטה הזאת. זאת הדרך שלו להתמודד עם העובדה שבסרט אנימציה הפרצוף וההבעה משתנים משנייה לשנייה.
ואם הפסל של דיין נתפס עדיין כאיור לפינוקיו ומכוון גם לילדים, הפָסל בן זמננו, פול מקרתי, טיפל גם הוא בפינוקיו והכין פסל ענק מתנפח כזה:

(בעבר ראינו אותו ליד הטייט מודרן בלונדון).
גם מקרתי עקף את הפרצוף וההבעה, וזה פסל שלאו דווקא מיועד לקוראים הצעירים.
כדי להדגיש את הנקודה הזאת של הפרצוף הפיסולי הקפוא, אציג שוב את הפסל המפורסם של אליס שמוצב בסנטרל פארק, שעשה הפָסל חוסה דה קרפט:

באופן כללי ובמבט מרחוק אפשר לתת לפסל את הכינוי "חביב" או "משעשע" אבל אם נתקרב ונביט על הפרצופים של אליס, של הכובען, של הארנב, או אפילו של החתול הצ'שיירי, נבחין שהברונזה הפכה אותם כמעט למפלצות.




יש המון פסלים של אליס במקומות שונים, אבל כאן אני מביא, פרט לאליס מסנטרל פארק, רק את אליס שנמצאת בעיר גילפורד במחוז סארי שבאנגליה, שם קבור לואיס קרול. זה פסל שעשה הפסל אדוויין ראסל:


כאן נראות אליס ואחותה עוקבות בעיניהן אחרי הארנב.
ג'ון טניאל, המאייר הקלאסי של אליס, אייר את הארנב עומד על שתיים ולבוש בבגדים. הוא עשה זאת כמובן על פי הארנב שקרול עצמו צייר. הנה מימין הארנב של טניאל ומשמאל של קרול:

ראסל בחר לאייר ארנב זואולוגי, שאפילו לא מחזיק שעון, בניגוד למה שעשה דה קרפט בסנטרל פארק.

את הפסל בגילפורד ראיתי פעמים רבות והוא אהוב עלי יותר מזה שבסנטרל פארק.
*
ונישאר בפרצופי הברונזה. הסתכלו על הפסל הזה ונסו לזהות את הגיבורים:

מדובר בתום סויר והקלברי פין, בפסל שיצר פרדריק ס. היבארד בשנת 1926.
הפסל הזה ניצב בחניבעל, המקום שבו מתרחשת רוב העלילה של תום סויר.
לתום סויר והקלברי פין אין איורים שנחשבים לחלק מהיצירה, והפסל היבארד בנה אותם על פי דמיונו. אבל היבארד, אם אתם שואלים אותי, עיצב את שני הנערים כמו שני פועלים שחוזרים מעבודת יומם. ככה זה כשפסל שהתמחה בפיסול של אנשי שם וידוענים, היה צריך לפסל זוג פרחחים.
אלה ממש לא תום והאק שאני מכיר…
אני לא בטוח שכולם יסכימו איתי, אבל במקרים שהפָסל החליט ללכת בעקבות האיורים, הפסלים בדרך כלל מוצלחים יותר, בעיקר במקרים כשהאיור נעשה על ידי הסופר ואין סיבה להחליף אותו באיורים אחרים.
למשל הפסלים שנעשו לסיפורים של דוקטור סוס.
פסל של החתול עם הכובע מופיע בכמה מקומות, אבל הפסל הידוע הוא זה שנמצא בגן הפסלים בספרינגפילד, מסצ'וסטס:

ד"ר סוס נראה בו יושב ליד שולחן ולידו החתול עם הכובע.
החיבור בין דמות מציאותית שמפוסלת טוב לדעתי, לבין דמות דמיונית, מעניק לפסל הזה איכות שאין בפסלים רבים.
גם הנסיך הקטן קיים בתודעת הקוראים בדמות האיור שעשה סנט אכזופרי, הפסל הזה, שהוצב בנורתפורט שבמדינת ניו יורק, אכן נראה ממש כמו האיור:

ויש עוד פסלים של הנסיך הקטן שבהם הוא יושב על הפלנטה שלו, כמו זה שנמצא באבקאן שברוסיה:

(מה שאולי נתן השראה למי שפיסלה את הפסל לספר והילד הזה הוא אני בחולון).
וגם זה שנמצא בטהרן:

גם לספר הקוסם מארץ עוץ יש איורים שנחשבים קלאסיים, של המאייר ויליאם וולאס דנסלו:

אבל הפָסל ג'ון קירני, שפיסל את הדמויות שעומדות בפארק בשיקאגו, הסתמך יותר על הדמויות מהסרט:




לא מזמן העליתי רשומה על המאיירים של גוליבר. אבל אף אחד מהפסלים של גוליבר, ויש די הרבה, לא הושפע מהמאייר גרנדוויל.
הנה גוליבר של הפסל טום אוטרנס, ששוכב באוניברסיטה במערב מישיגן:

ויש גם פסל של גוליבר בעיר Pudagla בגרמניה, שעשו סבסטיאן מיקיצ'וק וקלאוסדיוש גולוס, שמתפאר במידותיו – 36 מטר אורך ו-17 מטר רוחב:

גם לרובינזון קרוזו אין איזו דמות שנחשבת קלאסית.
אבל הדמות שתוכלו לראות בסקוטלנד מזכירה איורים רבים:

הפסל הזה עומד בעיירה לואר לרגו פייפ, שבה נולד יורד הים אלכסנדר סלקירק, האיש שעל סיפור חייו ביסס דפו את דמותו של רובינזון קרוזו.
עוד פסל שלא נועד לשעשע ילדים הוא זה:

הוא נקרא המטרייה של רובינזון קרוזו והוא הוצב ב-1979 באיווה בארה"ב. המטרייה היא פסלו של אמן הפופ הגדול קלאס אולדנבורג.
מכאן לשרלוק הולמס ולפסל הידוע שעומד ליד תחנת הרכבת התחתית בייקר סטריט וקשה להתעלם ממנו (קשה, אבל אני משתדל):

הרעיון שלונדון זקוקה לפסל מונומנטלי של שרלוק הולמס עלה כבר בשנת 1927 על ידי ג'.ק. צ'סטרטון. כש"עמותת שרלוק הולמס" העלתה את זה שוב בשנת 1996, בילו כ-20 שנה בוויכוחים איפה הוא צריך לעמוד. הפָסל של הדבר המגלומני הזה הוא ג'ון דאבלדיי. החל מ-2014 הפסל הזה הוא חלק מסדרת "הפסלים המדברים" בלונדון. יש אפליקציה שאפשר להפעיל ושומעים את השחקן אד סטופארד מספר סיפור שכתב אנתוני הורוביץ, שמתאר בהומור את הפסל.
הבחנתם שאני לא מעריץ של הפסל הזה.
לעומת זאת, סיפורי שרלוק הולמס הם אהבה גדולה שלי.
ומכאן למקרה הפוך: ספר שלא הצליח לשבות את לבי אבל הוא הניב לא רחוק משם פסל צנוע ונפלא, וכוונתי לפדינגטון, הדוב בתחנת פדינגטון:

הפָסל הוא מרקוס קורניש, והפסל נחנך שם על ידי המחבר מייקל בונד ב-24.2.2000. (אני באתי לבקר שם יום אחרי).
עוד פסל צנוע שנעשה בעקבות איורים נפלאים הוא הפסל של פו הדוב וחבריו. כאן הוא עם הפסלת ננסי שן:

שן יצרה גם את פסלי הברווזונים שבגללם החלטתי לכתוב את הרשומה הזאת.
בהתחלה ב-1991 היה שם רק פו:

ואחר כך הצטרפו השאר:

עוד פסל שכובש את לבי בצניעותו (למרות שמעולם לא ראיתי אותו במציאות) הוא הפסל הזה:

זהו נילס הולגרסן של הפסל ראלף בוסליוס שנמצא בבלקינשה בשוודיה.
למרות שיש המון פסלים של נילס הקטן על האווז, כאן, בפסל הזה, מראה לנו בוסליוס את ממדיו של נילס ביחס לספר, ובעיני זה פתרון חכם.
בגלל שהרשומה מתארכת, אציג פה רק עוד עשרה פסלים ואוסיף להם מעט מילים:
זוהי אן מאבונלי:

שיא השעמום.
זהו דוקטור דוליטל, שאהוב מאוד על הרוסים. ואכן הפסל הוא רוסי למהדרין ואין לו שום קשר לאיורים הנפלאים של יו לופטינג:

גם הפסל הזה הוא רוסי:

מדובר בספר הג'ונגל.
הנה היידי בת ההרים והחבר הטוב שלה פיטר:

זה ממש לא מביא חשק לקרוא את הספר.
למינכהאוזן יש המון ביטויים בפיסול. הנה אחד מהם:

לא מפתיע שיש גם הרבה מומינים מפוסלים. הנה אחד:

דווקא לאהבתי הגדולה, הרוח בערבי הנחל, לא מצאתי פסלים רבים. אבל הנה החפרפר:

המון פסלים עשו לאגדות מפורסמות. ברשומה הזאת כמעט לא התייחסתי אליהם. אבל הנה כיפה אדומה:

והנה החתול במגפיים, שדי הושפע מציור של גוסטב דורה:

ואסיים, איך לא, בבת הים הקטנה.

בשנת 1909 צפה קרול ג'יקובסון, בנו של מייסד מפעל הבירה קארלסברג בבלט בת הים הקטנה, שבו כיכבה הבלרינה אלן פרייס. הוא ביקש ממנה להיות הדוגמנית לפסל בת הים עבור הפסל אדווארד אריקסן. היא הסכימה, ואכן הראש הוא שלה. אבל מכיוון שבת הים היא עירומה, ולזה אלן פרייס לא הסכימה, הגוף של הפסל נעשה על פי אשתו של הפסל, אלין אריקסן.
הפסל נמצא כמובן בקופנהגן.
והנה ההשראה – הבלרינה אלן פרייס:








תודה על הטיול המעניין. חלק מהפסלים הספקתי לראות במציאות לשמחתי.
בקונהגן הייתי פעם אחת וכשהגעתי בערב לראות את פסל בת הים גיליתי שלא שם – הוא הועבר זמנית לסין לתערוכה עולמית!
פסל האריה באמת גרוע
יגאל,מנהל מחסן,חצי שנה לפני הפנסיה, מקבל טלפון מירדנה מנהלת אגף תרבות שאומרת לו שצריך פסל של אריה שאוכל תות שדה.
זה אחרי שהיא קיבלה כמה הצעות מחיר וסקיצות וכולן לא היו לטעמה הקובע.
היא חושבת שאולי נשארו כמה גרוטאות מאיזו עדלאידע או מתנות מעיריות בחוץ לארץ שאחרי שצילמו אותןושלחו לעיריה המוסרת בשווייץ או לטביה או מקסיקו, דחפו למחסן של יגאל.
בטח בטח , יגאל אומר, יש פסל של אריה מהיומולדת של ראש העיר אריה ליאון, זה שסביבו עשו את הקייטרינג עם ברבורי מרגרינה וארנבים מאבטיח.
רגע לפני שהוא שולח את סלבה הפועל שלו לשטוף את האריה מאבק, הוא מדביק לו לפה (לאריה,לא לסלבה) שאריות של ענבים מפיברגלס שנשארו מהתפאורה של מסיבת סיום אגף שיפור פני העיר ב2001)
אבל יגאל לא אידיוט,הוא יודע שתות לא יכול להיות שחור כמו הצבע של הענבים מפיברגלס, הוא גם חושב שצריך ניגוד לצבע השחור של האריה שעליו,אגב, סלבה הפועל אומר שעדיף להשאיר שחור כי אם יצבעו בצבע טבעי של אריה זה יראה כמו מתקן בלונה פארק של עיר שדה במזרח אירופה לפני נפילת מסך הברזל, ויגאל מאבד את הבטחון,כי זה היה רעיון שלו לצבוע וסלבה בכל זאת בוגר האקדמיה לאמנויות יפות בבטיסלבה(יגאל חושב שהוא קרוי על שם העיר בה נולד, אבל מתבייש לשאול).
בכל אופן את אשכול הענבים הוא מבקש מסלבה לצבוע אדום.
אחרי שהציבו את הפסל אמהות שטיילו בגן עם תינוקות ופעוטות בעגלות פרצו בבכי מרוב אימה,כן,גם האמהות פרצו בבכי והתחילו להמנע מלהתקרב לא רק לפסל אלא גם לרדיוס של כמה עשרות מטרים ממנו.
תודה רבה!