דמויות ומשפחות פרי רוחם של קריקטוריסטים

באחת הרשומות כתבתי על אדמס והוקינסון. כדי לא להאריך שם, החלטתי להקדיש רשומה נפרדת למשפחת אדמס ולדמויות שיצרו קריקטוריסטים.

עיקר הרשומה הוא ההבדל בין יוצרים שיש להם צורך לפתח "שפה" – שברגע שהשפה מתקבלת ומוכרת על ידי קהל הצופים או הקוראים, היוצר משתמש בה באופן עקבי – לבין יוצרים שהיצירה שלהם היא מעין מעבדה שחוקרת את תחום העיסוק שלהם.

ההבדל הזה קיים בכל תחומי היצירה והאמנות, וכמובן גם בספרות ובאיור.

אם להביא דוגמה מעולם האמנות הפלסטית בתקופה מסוימת – על הסוג הראשון נמנים מודליאני ושאגאל ועל הסוג השני – קליי ופיקאסו.

אם בודקים את תחום הקריקטורה והאיור ההומוריסטי, רוב היוצרים שייכים לסוג הראשון. כמעט כל הקריקטוריסטים של הניו יורקר (פרט לסטיינברג) יש להם "שפה".

והנה דווקא אצל הקריקטוריסטים הגדולים, שבעיני הם פורצי דרך בעולם ההומור החזותי, לא תמצאו דמויות או משפחות שמככבות בטורי קומיקס.

ענקי הקריקטורה – וביניהם סול סטיינברג, אנדרה פרנסואה, טומי אונגרר, רלף סטדמן והיינץ אדלמן – שהסגנון שלהם הוא אוסף של התנסויות, לא פיתחו "שפה" מובהקת, ולכן לאף אחד מהם אין דמות או משפחה שהוא המציא ובנה עליה עלילות וסיפורים.

מהיוצרים שפיתחו "שפה" והביאו לעולם דמויות ומשפחות אביא כאן כמה דוגמאות בולטות.

בעבר העליתי רשומה על מארי דובאל ועל הגיבור המצויר שלה, Ally Sloper:

אז מי זה אלי סלופר?

הפירוש המילולי ידוע – "Ally" זו סמטה ו "sloper" זה מתחמק, מתגנב. אבל בסלנג הוויקטוריאני "אלי סלופר" הוא ביטוי למישהו שמתחמק מבעל הבית שלו שדורש ממנו שכר דירה. אלי סלופר גיבור הקומיקס הוא גם שיכור, רודף נשים, טיפוס שמזניח את משפחתו, תככן ולא כל כך חכם; הוא רוקח כל מיני תוכניות כדי להרוויח כסף קל, תוכניות שתמיד נכשלות, והוא לא לומד מהניסיון.

ב-1865 הביא וילהלם בוש הגרמני לילדי העולם את מקס ומוריץ המפורסמים:

וכעת למשפחת אדמס.

צ'רלס אדמס יצר אותה ב-1938.

המשפחה המקורית כללה את גומז ומורטישה והילדים ונזדיי ופגסלי  Wednesday and Pugsley, קרובי משפחה – הדוד פסטר, סבתא פראמפ, המשרת לארץ', ותמנון המחמד של פגסלי – אריסטוטל. ה "Thing" הופיע ב-1954. יותר מאוחר הופיע גם התינוק פוברט.

זו משפחה מלוכדת שבראשה עומדת מורטישה. לכל אחד מהם אופי מוגדר, חוץ מאשר לסבתא. גומז ופגסלי הם מתלהבים. מורטישה ישובה בדעתה, שקטה שנונה ולפעמים קטלנית. סבתא פראמפ היא זקנה פתיה אך חביבה. רוב הצרות שיש למשפחה קורות בגללה. הבית הוא חורבה אבל הם גאים בו, וכל דלת ממולכדת מתוחזקת היטב. אין בעייה של כסף. כנראה שהמשפחה היא שריד יחיד לשבט אדמס.

למרות שרוב ההומור שלהם הוא מקברי, המשפחה אינה מרושעת. מורטישה היא אימא למופת והיא וגומז מלאי תשוקה אחד כלפי השני. ההורים תומכים בילדים. המשפחה מסבירת פנים וידידותית לאורחים. יש מקרים שבהם הם רוצים לתרום הרבה כסף למען מטרות שונות (בסדרת הטלוויזיה ובסרטים), למרות שהאורחים מזדעזעים מסגנון החיים המשונה שלהם.

באחת הרשומות סיפרתי גם על המשפחה של ג'יילס, הקריקטוריסט האנגלי הנודע:

הכותרת מתחת הציור העליון: "כרגיל, לכולנו היו תוכניות לפסחא…

הכותרת מתחת הציור התחתון: וכרגיל, רק התוכנית של אימא יצאה לפועל!"

והנה הם, כל השחקנים, משמאל לימין בציור התחתון: סבתא, קרול, ברידג'ט, אן עם התאומים הממזרים, ג'ורג' ג'וניור, ורה, ג'ורג' תולעת הספרים, ארני, אבא, רנדי הדג (שמזמן נעלם), ואימא – בפוזה לא אופיינית של שולטת. החתולה נטלי הולכת אחרי כלב נטול שם אל תוך הבית. בסוף כלב מסוג איירדייל בשם בוטש ביסס את מעמדו ככלב הבית.

הקוראים אהבו מאוד את המשפחה של ג'יילס. הדמות האהובה ביותר, שהיה אפשר היה לשנוא אותה בחיבה גדולה, הייתה כמובן הסבתא. מישהו אפילו הכין ממנה פסל:

קריקטוריסט אמריקאי די בינוני בשם האנק קצ'אם (Ketcham) יצר בשנת 1951 את דניס דה מניס:

שהצליחה באופן מסחרי הצלחה כמעט היסטרית.

בשנת 1959 יצרו הקריקטוריסט סמפה (Sempe) והסופר רנה גוסיני את ניקולה –

שהצליח מאוד, לא רק בצרפת.

והדוגמה הבולטת היא מאט גרונינג (Groening), אמריקאי די שולי, שכאשר הוציא בשנות ה-80 את הספר הזה –

הכירו אותו רק כמה אוהבי קומיקס.

עד שבשנת 1989 הוא המציא את הסימפסונז, משפחה שהעלתה מיד את חשבון הבנק של רבים.

הנה עמוד קומיקס שלו משנת 1985, ארבע שנים לפני הסימפסונז, שלמרות שהגיבורים הם ארנבים אפשר כבר לזהות בהם את הסימפסונז:

בארץ אנחנו מכירים גם כמה גיבורים כאלה של מאיירים וקריקטוריסטים שיש להם שפה מובהקת וקלה לזיהוי.

כזה היה אורי מורי של אריה נבון ולאה גולדברג:

כזה הוא יוסף של דודו גבע:

או חמודי של דניאלה לונדון-דקל:

וכעת נעבור לגיבור הרשומה הזאת, סרג'יו טופאנו האיטלקי:

טופאנו, שחי בין השנים 1973-1886, היה יוצר רב-גוני. הוא היה שחקן, במאי, קריקטוריסט, מאייר, משורר, סופר, מחזאי, תסריטאי ומורה. ההשפעה שלו על התיאטרון האיטלקי הייתה עצומה, מה גם שזה הלך במקביל עם הצלחה בעולם הקומיקס. הוא אייר ספרי ילדים, ביניהם כמובן את פינוקיו.

הוא היה פעיל בקולנוע (ביים שני סרטים) ובטלוויזיה, ואייר כמה ספרי ילדים, ביניהם התיאטרון של בונאוונטורה – מזימה אפלה:

הספר יצא לאור בשנת 1930. הדמות שעליה הוא מבוסס הוא סניור בונאוונטורה, שהופיע אצלו לראשונה כבר בשנת 1917 בעיתון "ג'ורנלינו דלה דומניקה", ואחר כך במוסף לילדים "קוריירה דיי פיקולי":

כשהוא עיצב את הדמות הוא היה מושפע מהאופנה שנקראה "אר-דקו".

שם העט שלו כקריקטוריסט היה Sto – שפירושו I am.

הטור הופיע במשך 40 שנה ברציפות עד שנות ה-60, עם הפסקה של שנתיים בזמן מלחמת העולם השנייה.

סניור בונאוונטורה הופיע בדרך כל עם הכלב שלו.

הוא היה דמות אופטימית ועשה הרבה טעויות ושטויות. אבל כל עלילה הסתיימה בכך שבונאוונטורה קיבל צ'ק בסך מיליון לירטות. בקיצור, בונאוונטורה נועד להעביר מסרים אופטימיים בתקופה שבה העולם לא היה משהו..

בתקופה מסוימת הייתה לטופאנו הרגשה שהטור יהפוך להיות משעמם והוא ניסה להביא כמה אפיזודות שבהן בונאוונטורה לא קיבל את הצ'ק. הקוראים מחו בחריפות וטענו שבונאוונטורה שייך להם, ולא הרשו ליוצרו לדכא את התקווה.

בונאוונטורה הפך להיות הצלחה עצומה וטופאנו גילם אותו על הבמה בכמה מחזות.

טופאנו היה שחקן קולנוע מבוקש, ובין שנות ה-30 לשנות ה-70 הוא שיחק בכ-50 (!) סרטים.

גם אחרי שמת, ב 1973, הטור המשיך להופיע. כתב אותו בנו ג'ילברטו, ואייר אותו קרלו פרוני.

לבנו ג'ילברטו טופאנו היה קשר אמיץ עם ישראל.

ב-1964 כשהיה בן 35, הגיע לארץ לעזור בהקמת הטלוויזיה הישראלית. הוא התגייר, למד עברית והתחתן עם ישראלית, בינה פיינר, ביים כאן כמה הצגות והתפרסם בעיקר כשביים את הסרט מצור שם שיחקו גילה אלמגור, דן בן-אמוץ ויהורם גאון.

בתיאטרון חיפה הוא העלה את אחד המחזות על סניור בונאוונטורה, ואת הגיבור שיחק מכרם חורי הנפלא.

ג'ילברטו טופאנו מת ב-2 בפברואר 2020, בגיל 91.