שבו כרצונכם, אם כך או כך – מכם תזמורת לא תצמח

כשביקרנו במוסקבה בבית של בולגקוב ביקרנו ליד הבית גם במה שבספר השטן במוסקבה מכונה "אגמי האבות" ובתרגום הבא זה כבר תוקן ל"אגמי הפטריארך".

ושם, בגן שליד, היו לוחות ובהם תבליטים מתוך משלי קרילוב. הנה אני ליד הכלבלב שנובח על הפיל:

והנה המשל בתרגומו המענג של חנניה רייכמן:

והנה האיור של גוטמן, שלדעתי הוא מוצלח יותר מהסצנה שבתבליט:

בשביל בני הדור שלי, קרילוב בא לידי ביטוי באמצעות השניים האלה: רייכמן וגוטמן. אבל אם תשאלו את קוראי הרוסית הם יצחקו לכם בפנים, ממש כמו שהם צוחקים כשאני משבח את התרגום של שלונסקי ליבגני אונייגין.

אני זוכר איך דודי צבי הקלמן ניסה להסביר לי, כשהייתי בן תשע, למה אי אפשר לתרגם את החזירות של החזיר במשל של קרילוב לעברית.

אבל אם אתם שואלים אותי, גם מה שנשאר בתרגום גרם לנו עונג רב.

קרילוב, ששמו המלא הוא לא "משלי קרילוב" כמו שחשבנו בילדותנו, אלא איבן אנדרייביץ' קרילוב, היה דמות מרתקת ששווה ביוגרפיה הומוריסטית. אין לי ספק שברוסית יש כמה כאלה, אבל בעברית אין. אם היו כותבים ספר לילדים על חייו הייתי שמח לאייר אותו.

אז כאן יש לי הזדמנות. הנה האיורים שהייתי עושה לספר ילדים על חייו. שהרי אחת הסיבות לבלוג הזה הוא יצירת ההזדמנות לאייר לטקסטים שאיש לא הזמין ממני:

את עיקר הרשומה אקדיש לאחד המשלים המאוירים ביותר של קרילוב, הקוורטט או בעברית – הרביעייה.

והנה הוא בתרגומו של חנניה רייכמן, החורז הגאוני:

וכאמור אני אוהב את התרגום בלי קשר למקור, כי אני לא דובר או קורא רוסית.

מסכן רייכמן שחיפש חרוז ל"רביעייה" ומה שמצא זה "מרחביה".

גם בעבר, כשעוד היינו מדברים עברית, לא השתמשנו במילה הזאת, אלא כשם של קיבוץ.

אני עוד זוכר שקונטרבס בילדותנו היה "בטנון". יופי של מילה, חבל שלא נכנסה לשפת המוזיקה.

ואיזה משפט סיום נפלא זה:

עד היום חברַיי ואני משתמשים בו, כשזה מתאים ולפעמים גם כשלא.

והנה האיור הנפלא למהדורה העברית, של גוטמן כמובן:

כמה אהבתי אותו בילדותי וכמה אני אוהב אותו היום.

בעיקר את הקופה הקטנה.

עד היום אני מתקשה לצייר קופים, וקופה שמנגנת בכינור בקווים מועטים, כמו שגוטמן עשה, מעוררת בי קנאה עזה.

קרילוב מספר לנו מהם ארבעת כלי הנגינה, אבל, לפחות על פי העברית, הוא לא כותב מי מהחיות מנגנת באיזה כלי וזאת אגב עוד דוגמה לכמה שהאיור באופן כללי יותר קונקרטי מהטקסט.

בשפת המקור הכלים הם קונטרבס, ויולה ושני כינורות – על טהרת כלי הקשת.

לרייכמן התאים דווקא חליל, שיש בו שתי הברות, ומכאן החמור הזה, שאין בשום איור רוסי:

מי שלא קרא כל כך טוב את המשל או שקרא איזו גרסה שונה, היה הפַּסָל שיצר את הפּסֶל הזה בעיר סוצ'י ליד הים השחור. כאן, אם הבחנתם, החמור הוא דווקא מתופף:

היוצרים הרוסים – הציירים, הפסלים, המאיירים והמעצבים – אהבו מאוד את הקוורטט הזה.

הנה הרביעייה הזאת מתח לפסל של קרילוב בגני הקיץ של סנקט פטרבורג:

והנה אנחנו ליד הפסל הזה:

הנה כפתור:

ותבליט:

והמון גלויות כאלה:

חיפשתי מאייר שטרח להאניש ולהלביש את בעלי החיים, ומצאתי את וסילי טימורב (Vasily Porfirevich Timorev), שחי בין השנים 1942-1870 – צייר, מאייר ומעצב ומייסדה של "החברה החדשה של האמנים" ברוח ויליאם מוריס ודומיו. הוא יצר בפורצלן ובאמייל.

בסדרת האיורים לַמשל הוא פתח בזה:

כאן יש פרשנות מעניינת שלא ראיתי אצל אף מאייר אחר. כוונתי לכך שהקהל כבר מחכה לקונצרט והנגנים טרם באו. מה שאומר שהיה לאירוע פרסום מקדים. לא בטוח שקרילוב התכוון לזה.

והנה עוד שני איורים של טימורב שבהם מודגשים מאוד בגדי הנגנים:

את האיור האחרון אני אוהב במיוחד, שכן יש בו דגש על הבלגן, על המבוכה ואולי אפילו הריב בין הנגנים:

שאר האיורים שאביא להלן הם איורים בודדים, כלומר שיש בספר רק איור אחד למשל הזה, ולכן אותי מעניין מה בחר כל מאייר להדגיש וממה הם התעלמו. רבים מהמאיירים בחרו את הסצנה בה הקוף מסדר אותם ובעצם הפכו את הקוף למעין מנצח, כמו שעשתה נדייז'דה סטרוגנובה (Nadezhda Stroganova):

שימו לב לציפור על הענף, שהדוב מתבונן בה. האם זה הזמיר? ואם כן זה קצת מוקדם מדי?

סטרוגנובה, שחיה בין השנים 2011-1922, הייתה מאיירת ואנימטורית שקיבלה את הכשרתה במכון לאמנות של מוסקבה, והייתה מנהלת אמנותית של חברה לסרטים מצוירים.

שלושת הנגנים יושבים ביחד ומקשיבים בתשומת לב לקופה (או לקוף), לעומת האיור הזה (של צייר לא ידוע), שהבלגן מודגש בו מאוד – כל אחד מהם נראה כאילו נמצא בעולם אחר:

שני הרישומים הבאים הם סקיצות של הצייר ולנטין סרוב (1911-1865). סרוב, ממוצא יהודי, היה אחד האמנים החשובים והמצליחים בימיו והתמחה בדיוקנאות. כשחיפשתי חומר עליו מצאתי את הסיפור הבא:

המונה ליזה של רמת גן

בשנת 1959 נתרם לעיריית רמת גן אוסף אמנות, שכלל במקור 95 יצירות והורכב בעיקר מעבודות של אמנים רוסים בולטים שפעלו בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ביניהם סרוב. באוקטובר 2014 חשפה העיתונאית אלה גברילוב באתר הישראלי בשפה הרוסית, כי עיריית רמת גן העמידה את אחת היצירות המרכזיות שבאוסף למכירה בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס בלונדון. הציור היה דיוקנה של בעלת האוסף, מריה צטלין. עיריית רמת גן טענה שמטרתה של המכירה היה מימון השדרוג של חלל התצוגה של המוזיאון לאמנות רוסית והנגשתו לציבור הרחב. הציור הופיע כפריט ראשי על שער הקטלוג של המכירה, שהתבצעה ב-24 בנובמבר 2014, תחת הקטגוריה "אמנות רוסית חשובה". הציור נמכר תוך דקות ספורות לאחר שמספר אנשים ביקשו לקנות אותו, ומחירו זינק ל-14.5 מיליון דולר לאחר שהוערך תחילה ב-2.5 מיליון דולר.

אני אוהב את שני הרישומים שלו. וגם הוא, כפי שאתם רואים, בחר בסצנה של הקוף המדריך.

גם אלכסנדר אורלובסקי (Alexander Orlovsky) בחר באירוע הזה:

וכמוהו עוד כמה:

מעניין שאני כמאייר רואה דווקא בסצנה של ההתייעצות עם הזמיר את האירוע המעניין שאותו הייתי בוחר לצייר. יש מעט מאיירים רוסים שהתייחסו לסצנה עם הזמיר. אחד מהם הוא זה:

גם כאן, בשני האיורים האחרונים, הקוף הוא הפעיל. הוא יושב על הראש של הדוב ומשוחח עם הזמיר.

אז גם אני עשיתי שלושה איורים למשל הזה: